למי שייך הזכרון של אושוויץ; אושוויץ ו”מלחמת הצלבים”

מאז החלו המסעות השנתיים של משלחות בני נוער ישראלים לפולין בסוף שנות השמונים הפך שער מחנה ההשמדה אושוויץ, על פסי הרכבת המובילים אליו, לאייקון שכל ישראלי מזהה בקלות. יתר על כן, לצד התמונות מבר או בת המצוה של כל נער ונערה ישראלים, לא נדיר למצוא גם תמונה של הבן היקיר או הבת היקירה נושאת את דגל ישראל על אדני הרכבת המפורסמים ביותר בעולם. ההחלטה להטיס בני נוער ישראלים לאושוויץ כחלק מהחינוך התיכוני בישראל היתה החלטה חינוכית ופוליטית ממדרגה ראשונה, שלוותה בדגש חזק על ניכוס מחנה ההשמדה אושויץ כטריטוריה יהודית קדושה. המסעות למחנות ההשמדה בפולין, ובעיקר לאושויץ, הדגישו ביתר שאת את הקו הישיר שמתחה הציונות בגיאוגרפיה המדומיינת של כל ישראלי ממחנות ההשמדה הנאציים לגאולה בארץ ישראל העצמאית. גם התזמון של ימי הזכרון והמועדים שקבעה מדינת ישראל נועד להדגיש את הנראטיב ההסטורי הזה: פסח-יום השואה-יום הזכרון-יום העצמאות. נראטיב ה”אף על פי כן” של ניצולי השואה, הוא נראטיב שבנוי לא רק על ניכוס הזכרון של מחנה ההשמדה אושויץ, אלא גם על הדגשת המשך הקיום היהודי למרות השואה, בין השאר על ידי “צעדת החיים” המתקיימת במחנה פעמיים בשנה.

למעשה, עד נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין בשנות השמונים היתה אושוויץ, לפחות עבור הפולנים, סמל לשואה ולגבורה הפולנית. כשפרצה “מלחמת הצלבים”, המלחמה על זכות ההנצחה באושויץ בשנות השמונים, היה האירוע סימפטום לשינוי הרדיקלי שעבר על התרבות הפולנית, ולשבירה של נראטיב הזכרון שליוה את התרבות בתקופה הסובייטית. כמו כל נראטיב של זכרון קולקטיבי הדגיש הזכרון הפולני בתקופה הקומוניסטית עובדות מסוימות והעלים אחרות, בעוד שנראטיב הזכרון היהודי שהתפתח בישראל גם הוא טשטש כמה עובדות והדגיש אחרות. מבחינה גיאוגרפית, מחנה ההשמדה אושויץ משתרע על שטח של ארבעים קילומטרים רבועים ומורכב משלושה מחנות. הראשון שבהם, אושויץ 1, הוקם ליד העיירה אושוינצים ב 1940 בעיקר עבור אסירים פוליטיים פולנים. ב 1942 נבנה אושויץ 2, או בירקנאו, ליד העיירה בז’ז’ינקה, במטרה להשמיד את יהדות אירופה בהתאם להחלטת הפתרון הסופי. אושויץ 3 או מונוביץ’ הוקם כמחנה לעובדי כפיה. במשך השלטון הסובייטי בפולין הוצג מחנה ההשמדה אושויץ כעדות לזוועות הפאשיזם והקפיטליזם, ולגבורת הכוחות הסוציאליסטים שלחמו נגדם. מספר הקורבנות במחנה עבר שידרוג ונרשם כארבעה מיליון, רובם פולנים, ומיעוטם קבוצות אתניות ולאומיות אחרות. החלוקה לקבוצות לאומיות ואתניות ברשימת ההנצחה נעשתה לפי סדר אלפביתי, כך שהיהודים, ששמם בפולנית מתחיל באות Z, היו האחרונים ברשימה.

Cross04

הצלבים שהוקמו במחנה ההשמדה אושויץ בזמן המאבק על ההנצחה

 

נראטיב ההנצחה הסובייטי הונע על ידי כמה מניעים: ראשית, כאמור, המטרה היתה להדגיש את הזוועות שעשויות להתרחש כתוצאה מהקפיטליזם, וצורתו המעוותת – הפאשיזם. שנית, המטרה היתה לטשטש ואף למחוק את העובדה שהרוסים עצמם ביצעו פשעים בעם הפולני, ובראשם הטבח הידוע בקאטין ב 1940, בו חוסל חלק גדול מהקצונה הפולנית. גם פשעיו של סטלין הועמדו באופן כזה בצד, בעוד שפשעי המשטר הנאצי הוארו באור הזרקורים של ההנצחה. לבסוף, הסובייטים נרתעו מהנצחה על פי קבוצות לאומיות או אתניות-גזעיות (למשל, יהודים או צוענים) כדי שלא לשחזר בכך את אופן החשיבה הגזעני של הנאצים. כך קרה ששלושה מיליון היהודים הפולנים שנרצחו באושויץ סווגו כפולנים.

במהלך שנות השמונים התמוטטה בהדרגה השליטה הסובייטית בפולין, עד נפילתו הסופית ב 1989. עלייתה של תנועת “סולידריות” בראשות לך וולנסה נתמכה על ידי הכנסיה הקתולית בפולניה, והעניקה ללאומיות הפולנית המתעוררת צביון קתולי. ואכן, הסיבה הישירה למלחמת הצלבים באתר ההנצחה באושוויץ, כפי שנקראו מאוחר יותר האירועים של שנות השמונים, לא היתה נפילת השליטה הסובייטית, אלא תביעת הכנסיה הכרמליטית להנציח במקום שניים ממאמיניה שנרצחו במחנה ולהפוך אותם לקדושים. השניים היו מקסימיליאן קולבה ואדית שטיין, יהודיה שהתנצרה והפכה לנזירה כרמליטית. המסדר הכרמליטי ביקש להציב באתר ההנצחה באושויץ צלב וכן מנזר כרמליטי בצריף ששימש כמחסן למיכלי הגז ציקלון בי. משהתעוררה התנגדות לאקט, בעיקר מצד גורמים יהודיים, הקימו אנשי המסדר כמה עשרות צלבים נוספים באתר. באופן מקרי או לא, באותו זמן, כלומר, בשנות השמונים, החל הפרוייקט הישראלי של ניכוס אושויץ כאתר זכרון יהודי בלעדי, והחיכוכים היו בלתי נמנעים.

משלחות לאושוויץ

משלחות נוער ישראלי לפולין הן חלק מניכוס אושוויץ כאתר הנצחה של העם היהודי

 

עם התמוטטות הנראטיב הסובייטי נאלצו ההסטוריונים להודות שכ 95% מהנרצחים באושויץ היו יהודים, ושהם נרצחו בגלל היותם יהודים ולא בגלל המאבק בסוציאליזם (או לא רק).עבור הציבור הפולני מדובר היה בהלם כשהתבררו המספרים הנכונים: באושויץ לא נרצחו 4 מיליון איש (מה שרצה המשטר הסובייטי לטעון כדי לגמד את פשעיו של סטאלין) אלא בין מיליון למיליון וחצי. מתוכם 70,000 “בלבד” היו פולנים לא יהודים שהומתו בשל התנגדותם למשטר הנאצי. התרעומת שהתעוררה עקב שינוי נראטיב הזכרון המוכר היתה שזורה, באופן צפוי, בנימים אנטישמיים ועוררה רגשות לאומיים פולניים. הלאומנים הפולנים התנגדו לנסיון של היהודים “להשתלט” על נראטיב ההנצחה במחנה, וטענו שמוזיאון ההנצחה הגזים ברביזיה שעשה להסטוריה של המחנה. הם כינו את האקט “דה-פולוניזציה”, שמשמעה, השתלטות על זכרון אושוויץ, שעד שנות השמונים תפקד כסמל החשוב ביותר של הסבל וההקרבה של העם הפולני במלחמת העולם השניה. אצל הצד היהודי, ההתעקשות על הזהות היהודית של רוב נרצחי המחנה לוותה גם בזיהוי שעשו היהודים בין הנאצים לפולנים, בשל האנטישמיות המושרשת של האחרונים. הסיפורים על פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, על פולנים שהעלימו עין ועל פולנים שגרו ליד המחנה וסתמו את האף – ידועים ומוכרים. המחרידים שבסיפורים הם הסיפורים על הפולנים שטבחו ביהודים שחזרו מהמחנות אל עיירותיהם וחיפשו את בתיהם הישנים.

ההסטוריה של הנצחת מחנה ההשמדה אושויץ היא דוגמה טובה לכך שזכרון קולקטיבי הוא אלמנט מובנה, מושפע מאידיאולוגיה ומשרת צרכים קהילתיים, לאומיים והסטוריים. העובדה שהנראטיב היהודי השתלט על מפעל ההנצחה באושויץ היא במידה רבה מוצדקת. עם זאת, כשמדובר באתר בעל חשיבות מרכזית ליותר מלאום אחד יש חשיבות בהבנת ההסטוריה של הזכרון של האתר, ויש צורך לתת כבוד לפחות גם לנראטיבים מתחרים. או, כמו שאמר אחד המדריכים הצעירים של הסיורים באושוויץ: “מבקרים מבוגרים אומרים לי: מה, רק 70000 פולנים נרצחו באושויץ?, ואני אומר להם: 70000 זה לא מעט. זה כמו עיר שלמה, ואפילו לא עיר קטנה כל כך”.