באירוע ספרותי בו השתתף אסף גברון בניו יורק סיפר חברו, הסופר אתגר קרת, משהו על המציאות הישראלית. הוא אמר, “החיים בישראל מבוססים על סוג של פיצול אישיות: מצד אחד בחיים האזרחיים אתה אזרח שומר חוק, ומצד שני, בצבא אתה יכול לעשות דברים שכאזרח אתה מתנגד להם. כשהייתי חייל הייתי בא הביתה לחופשה, פושט את המדים, ואז הולך להפגין נגד הכיבוש, אותו כיבוש שבתוקף תפקידי בצבא הוצאתי אותו אל הפועל”. בשלב זה הקהל, שהיה מורכב ברובו מאמריקאים, צחק. הצחוק הזה היה מבחינתי אחד הרגעים המעניינים ברב-שיח של אותו ערב, כי הוא גילה לי שבעיניים זרות המציאות הישראלית המורכבת, הטראגית לעיתים קרובות, נתפסת כמצחיקה. זה בעצם החבל המתוח עליו צועד אסף גברון ברומן “הגבעה”: הוא מאיר את המציאות הישראלית המסוכסכת, המורכבת, הנפיצה והטראגית באור סטירי, שלא פעם מעלה חיוך על פני הקורא. “לא רציתי ליצור סאטירה במלוא מובן המילה”, הוא אומר בשיחה עמו בחנות הספרים סטראנד, “אבל יש ברומן קו סטירי בהחלט”.
הגבעה עליה מסופר ברומן נמצאת אי שם במדבר יהודה, מעבר לקו הירוק, לא רחוק מירושלים, אבל מספיק רחוק לעומק השטחים הכבושים כדי להוות סלע מחלוקת פוליטי. עתניאל עסיס, דמות של שריף ומנהיג מקומי, מקים על הגבעה התנחלות בלתי חוקית תוך ניצול מודע של האמביוולנטיות הישראלית הכרונית כלפי התיישבות בשטחים: מצד אחד, הקמת מאחזים ללא אישור הממשלה היא אסורה. מצד שני, גורמי ימין וגם גורמי מרכז לעיתים, מעלימים עין מאי החוקיות של התפשטות ההתיישבות בשטחים. העלמת העין נובעת מן החשש מהתנגשות עם דעת הקהל בעולם ובעיקר באמריקה, אבל לא רק. בפועל כל ממשלות ישראל, גם ממשלות ימין וגם ממשלות שמאל, תמכו בהתיישבות בשטחים לפחות במידה מסויימת. הצביעות האינהרנטית של החברה הישראלית המיינסטרימית ביחס להתיישבות בשטחים היא הבסיס להבנת הרומן הזה; מצד אחד השמאל הישראלי המפונק, התל אביבי, מתנגד להתיישבות הזאת. מצד שני, נתחים רבים בקרב אוכלוסיית ישראל היהודית אינם בטוחים שהחזרת כל שטח יהודה ושומרון לפלשתינאים תהיה ערובה לבטחון ישראל, ולכן המתנחלים משגשגים בשטח האפור שבין טוב לרע, בזמניות הכיבוש שאין נצחי ממנה. הם משגשגים בזכות ההתנודדות של הזהות היהודית בין החילוניות של הלאומיות הציונית לבין האלמנט הדתי-משיחי שתמיד בצבץ בין השורות בדברי הוגיה. במהלך הרומן פורס גברון עוד ועוד פרדוקסים, מורכבויות, עמדות סותרות, בריתות לא צפויות, ובעיקר – את הפרדוקס הקיומי הבסיסי של החיים היהודיים במדינת ישראל: הפרדוקס של הקמת מדינה חילונית על בסיס צו דתי ומסורת דתית.
לפני שנה נפוץ ברשת החברתית סטטוס פרו-ציוני שאמר משהו כמו: “אלפי אנשים נרצחים ברואנדה, מיליונים מתים ברעידות אדמה ובמגיפות, מלחמת האזרחים בסוריה גובה אלפי קורבנות, ומה שמעניין את העולם הוא שלושה בתים שנבנו ללא אישור בהתיישבות אחת בשומרון”. ההגיון המיתמם של הסטטוס הזה נפרט לפרטים ברומן: מצד אחד, אולי זה נכון לומר שהעולם צבוע, אולי אפילו אנטישמי ומעוניין רק בפרשיות הבינלאומיות שנוח לו להתעניין בהן. מצד שני, לתאר את בעיית ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון כסובבת סביב “בניית כמה בתים בשטחים”, זו היתממות צינית ומודעת כי הרי לא מדובר בבניית כמה בתים; במציאות של השטחים כל בית הוא הצהרה פוליטית ולכן הבניה או הקפאתה משקפת את מדיניות ההתנחלות של ישראל שממשיכה לבנות תוך החרמת שטחים פלשתינאיים וסיפוח זוחל שלהם, ותוך כדי כך, דלדול הסיכוי לשלום ישראלי-פלשתיני. מדובר פה בהיתממות, כי הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא אחד הסכסוכים הממושכים ביותר במאה השנים האחרונות. אבל ההיתממות היא סימפטומטית: אלה הנוקטים בה מוסיפים, כמו ילד קטן שמציק לחברו, לצבוט, לדרוך ולהקניט בסתר, ואז, בבוא המבוגר האחראי, לשאול בפנים תמהות, “מה כבר עשיתי”?
ואכן, על המתח הזה בנוי ההגיון של ההתיישבות במאחז “מעלה חרמש ג'” שמתאר גברון ברומן שלו: מצד אחד, מדובר במאחז של פחות מעשר משפחות בחבל ארץ נידח במזרח התיכון. מצד שני, בהקשר הנפיץ של הסכסוך הישראלי-פלשתיני הופך המקום לא אחת למרכז העולם ממש: באפקט פרפר חוזר ונשנה יכולה מתיחה מקומית לגרום לתקרית בינלאומית. שר הבטחון המבקר במקום יודע, שכל מילה שהוא אומר לבני המקום תגיע לאוזני נשיא ארצות הברית דרך שגריר ארה”ב בישראל שגם הוא מבקר במקום. התקשורת המדווחת על הביקור הופכת כל משפט, כל כתם זיעה מיותר על חליפת שר הבטחון לאייטם חדשותי בין-לאומי. לפחות בהבט הזה הרומן של גברון אמנם סטירי, אבל לא מגזים בהרבה את המציאות הישראלית בשטחים.
גברון טווה ברומן את עלילת חייהם של המתיישבים שהגיעו למאחז והצטרפו לעתניאל עסיס, תוהה על מניעיהם ומצייר את ההקשרים הבין-לאומיים החשובים של ההתיישבות בגדה. הוא עוקב אחרי כמה שנים בחייו של מאחז שנאחז בקרקע בתחבולות עורמה, אבל לא מצייר את מתיישביו כעדר הומוגני של פנאטים, ובכך כוחו. הוא מנסה להבין מהי הפסיכולוגיה שמאחורי ההחלטה להתיישב במקום שאינו מאפשר חיים נורמליים, ושואל האם המתנחלים הם אנשים אלימים באופן אינהרנטי. בתמונה האנושית שהוא מצייר הגרעין האנושי במאחז מורכב בעיקר מקבוצה דתית לאומית שהגיעה לשטחים מטעמים אידיאולוגיים אבל גם בקבוצה זו יש גווני ביניים, ומחוץ לקבוצה יש עוד כמה פרטים שהגיעו למקום ממניעים אחרים. גיבורי הרומן, רוני וגבי, שניהם מתיישבים במאחז ולשניהם אין רקע דתי-לאומי. הם גדלו בקיבוץ אצל הורים מאמצים לאחר שהוריהם הביולוגיים נהרגו בתאונה. התאונה עצמה היא מעין תמצית האבסורד שגברון אוהב לתאר: התאונה הקטלנית מתרחשת עם שיבת ההורים מביקור ברמת הגולן אצל הדוד שהתיישב באזור ממניעים ציוניים. ההורים עושים מעשה אמיץ כשהם מחליטים לבקר למרות ההפגזות הסוריות המתמשכות על האיזור. אבל למרות ציפיות הקורא הם לא נהרגים מפגז סורי, אלא מהיתקלות בפרה תועה על הכביש. הילדים שהם משאירים מקבלים בקיבוץ אליו נשלחו את כל התנאים לגדול כילדים נורמליים, אבל בסופו של דבר שניהם הופכים למבוגרים בעייתיים וכושלים. רוני אמנם עושה חייל ברוב התחנות בחייו, אבל גבי הופך לאדם בלתי יציב שמסוגל להגיע לפרצי אלימות שעל סף הסוציופתיה. רוני מנצל את כישוריו העסקיים כדי להתעשר בישראל, ואחר כך ממשיך בקריירה של ברוקר בארצות הברית. בשלב זה הוא נכנע לפיתויי הכסף הגדול המובטח לברוקרים בוול סטריט, ומסיים את הקריירה כשהוא מסובך בעסקי השקעות כושלים. עם נפילת הבורסה הוא נותר חסר פרוטה ובורח אל אחיו שבמאחז. גבי מגיע למאחז לאחר שחזר בתשובה. פרצי האלימות שלו גרמו לו להפסיד את הקשר עם אשתו ובנו, והוא מגיע למאחז כחסיד אדוק של הרבי נחמן מברסלב, שהאמונה בו מעניקה שלוה ותקוה לחייו. בסיפורם של שני האחים מצביע גברון על שני סוגים של דחף התיישבותי: מצד אחד האח שמנסה למצוא במאחז מקלט וישועה מכישלון כלכלי, ומצד שני האח שיש בו הרבה עדינות ורצון לעזור, אבל מצד שני יש באישיותו פן אלים ולא צפוי.
הסיפור של שני האחים הקיבוצניקים לשעבר רומז לאחת השאלות ההסטוריות הפרובוקטיביות שמעלה ההתיישבות בשטחים: עד כמה התיישבות זו היא המשך של המפעל ההתיישבותי הציוני שהחל בתנועה הקיבוצית, ועד כמה היא עשב שוטה, סילוף של הציונות המקורית וגידול פרא שלה במקרה הטוב; במה שונים המניעים הדתיים-לאומיים של המתנחלים מהמניעים החילוניים לכאורה של הקיבוצניקים? בעבודת הדוקטורט הבלתי נגמרת שלו מצביע חיליק, מתיישב נוסף במאחז, על כך שתנועת ההתיישבות הקיבוצית היתה בעייתית מתחילתה, ולא במקרה. גברון מצביע על ההסטוריה של התנועה הקיבוצית כדי לעקוץ ולהטריד: הוא מבקש לסבך את ההפרדה הקלה מדי בין הציונות ה”נכונה” של לפני 1967 וסיפוח השטחים, לציונות המשיחית-דתית שאחריה.
מה גורם לשאר אנשים להאחז ב”מעלה חרמש ג'”? גברון מציג את עתניאל עסיס שמניעיו אמנם אידיאולוגיים לגמרי, אבל אפילו אצלו קיים גם הבט כלכלי ורצון לבנות משק חקלאי משגשג, דבר שלא התאפשר לו במאחז המבוסס יותר בו חי קודם. הוא וגיבורים אחרים מצהירים שהם מתגעגעים ל”הגשמה אמיתית, כמו פעם” אבל מתחת להצהרות מתגלים תמיד מניעים נוספים. גבי ורוני מצאו במאחז מקלט, כאמור, כל אחד מנסיבות חייו הקשות. אנשים אחרים מחפשים מגורים זולים, ואילו אצל אחרים הלהט הדתי משיחי הוא ביטוי לתסכולים מיניים וכשלונות אישיים. המפגש של קבוצת המתיישבים עם הפוליטיקה הבין לאומית רווי פרדוקסים גם הוא. באחד הרגעים היפים ברומן מתברר שגם המתנחלים וגם הפלשתינאים, כל צד מסיבותיו הוא, מתנגדים להחלטת הממשלה לבנות חומה באזור. יתר על כן, רוני, שלא שייך לאף צד, מתנגד גם הוא לבניית החומה ממניעים כלכליים: הבניה תהרוס את מטע הזיתים של שותפו לעסקים מוסא, שממנו הוא מקוה להתעשר. המפגש עם התרבות האמריקאית גם הוא מורכב ואמביוולנטי: מצד אחד אמריקה היא מקור לחיקוי, קנאה ומשאת נפש. גם רוני וגם גבי מבלים בה כמה שנים, חלק ניכר מהתחפושות בנשף פורים של הישוב לקוח מהתרבות האמריקאית, והעובדה שמתנחל אמריקאי נמצא בישוב מצילה את התושבים בכל פעם שהם זקוקים למתרגם. דמותו של עתניאל עסיס מתוארת כפרודיה על דמות השריף האמריקאי של המערב הפרוע, ולא במקרה מציגה התמונה שעל העטיפה את עתניאל בדמות קלינט איסטווד. במילים אחרות: ההתיישבות בשטחים היא לא רק המשכו של החזון הציוני בדרכים אחרות, היא גם המשכו של מפעל ההתיישבות האמריקאי באזורי הספר וככזה הוא קרוב לתרבות האמריקאית מבחינה מסויימת, והופך את הביקורת האמריקאית עליו לביקורת צבועה משהו. הצגתו של עסיס כשריף מתקשרת גם לעובדה שהאזור מומשל באופן מרומז למערב הפרוע; אזור ספר שבו איש הישר בעיניו יעשה, אזור שבו לחוק יש כוח מוגבל בלבד וליוזמה האישית יש חשיבות לא פחות גדולה.
הבט נוסף שבו פורס גברון תיאור מורכב, מעניין ולא חד מימדי הוא הבט היחסים שבין שמאל לימין בישראל, ויחסי שני הצדדים לפלשתינאים: השמאלנים מתוארים יותר מפעם אחת כיפי נפש תל אביבים שרוכשים סחורה פלשתינאית כחלק מהטרנד הבריאותי ששטף את התרבות החילונית בישראל. תשוקתם למזון אורגני מנוצלת בציניות על ידי המתנחלים בשטחים המציגים את מרכולתם כסחורה אורגנית שיוצרה בתחומי הקו הירוק. כך קורה שהשמאלנים תומכים במפעל ההתנחלות בשטחים בעל כורחם, אמנם, אבל באשמת יפיפות הנפש שלהם. הפגנת השמאלנים לצד הפלשתינאים ונגד מפעל ההתנחלות מוצגת בציניות תוך התמקדות על שדיה של מפגינה שמאלנית מושכת ונטולת חזיה. גם כאן, במהלך אופייני, חושף גברון את המורכבות של החלוקה למחנות כשמתברר שגם רוני, המתיישב בהתנחלות, חושק במפגינה, וגם אחד הכפריים הפלשתינאים. כך נוצרת אחוות גברים מעבר ללאום, והמפגינה הופכת לאובייקט תמים לתשוקה גברית אוניברסלית.
בסופו של דבר הרומן מציג את התמונה המורכבת של המציאות בשטחים באופן שאינו נענה לסטריאוטיפים ודעות קדומות. למרות הנימה הסטירית, הגיבורים שלו אנושיים גם כשהם פנאטים. המתנחלים הם קיצוניים אבל גם בני אדם שמתאהבים, חושקים ואוהבים את ילדיהם. המתנחלות מעבירות מתכונים ועושות מניקור ופדיקור בדיוק כמו נשים במקומות אחרים. השמאלנים שמולם מלאי צידקה פוליטית אבל גם צדקנים, חילוניים ומתונים מבחינה מדינית אבל גם נופלים בפח הטרנדים שלהם ונכנעים לעיתים לרדיפה אחרי כסף. החיילים המגנים על המאחז מגלים מקצועיות וחסרי פניות, אבל גם הם נשברים ומגלים את אנושיותם לבסוף. כחלק מהתחקיר לצורך כתיבת הספר ביקר אסף גברון בהתנחלויות בשטחים, בעיקר בהתנחלות אחת ששימשה מודל לזו שברומן. שאלתי אותו האם עריכת התחקיר וכתיבת הרומן הפכה אותו, השמאלני החילוני, אמפטי יותר כלפי המתנחלים. “היא הפכה אותי ליותר אמפטי כלפיהם, אבל לא הפסקתי להיות שמאלני”.
אסף גברון בראיון בחנות סטרנד בניו יורק לרגל צאת התרגום האנגלי של ספרו
בכתיבתו גברון מיטיב לתזמר את העלילה ובונה אותה תוך מעבר נכון בין הווה לעתיד. הדמויות שלו בנויות היטב, הקצב נכון, אין הרבה נפילות מתח או קצב במהלך העלילה. עם זאת כוחו של גברון ניכר יותר בתיאור הסצינות ה”גדולות”, הקרנבליות, רבות המשתתפים ופחות בתיאור הסצנות הקמריות ובחדירה לנפש הדמויות. המקומות שבהם מובא הדיבור הפנימי של גבי מיותרים לדעתי הן מפני שהקורא מבין את הדמות גם בלעדיהם והן בגלל שהם יוצא מהכלל שאינו מתקיים לגבי שום דמות אחרת, ואין הצדקה פואטית לפריבילגיה הזאת; הדמות של גבי לא יותר מרכזית ומורכבת מזו של רוני שלא זוכה לפריבילגיה דומה. בלי לקלקל את חויית הקריאה באמצעות ספוילרים אומר שסוף הרומן הוא טוב ונכון מהבחינה הזאת שהוא גם עולה בקנה אחד עם ההגיון הפואטי והז’אנרי של הרומן כולו וגם מביא אותו לידי מיצוי. בסופו של דבר גברון מעמיד רומן קריא, מהנה ומשעשע תוך כדי מתן תמונה מורכבת, ביקורתית ומעניינת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני וההתיישבות בשטחים וזהו השג ראוי להערכה.