דורית רביניאן ודיויד סמואלס בשיחה במסגרת אירועי פסטיבל “היום השביעי”.י
במסגרת אירועי הפסטיבל לספרות ישראלית בניו יורק, “היום השביעי” נפגשו השבוע הסופרת הישראלית דורית רביניאן וכותב והעורך האמריקאי דיויד סמואלס לשיחה על ספרה האחרון של רביניאן לרגל צאתו בתרגום אנגלי. הספר, “גדר חיה” יצא באנגלית תחת הכותרת “כל הנהרות” בהוצאת רנדום האוס ובתרגומה של ג’סיקה כהן. המפגש בין סמואלס, האינטלקטואל היהודי אמריקאי, לבין רביניאן, הסופרת הישראלית ממוצא איראני העלה תובנות מרתקות על הספרות והחברה הישראלית והאופן בו היא נתפסת בעיניים זרות, גם אם אוהדות.
את הבחנותיו פתח דיויד סמואלס בטענה שהמילה “אינדיבידואל”, שתיארה פעם את היחיד באותו מובן שהוא נבדל מהקבוצה, משמשת היום לתיאור היחיד כחבר בקבוצות אתניות, גזעיות ומגדריות שונות. האינדיבידואל, במילים אחרות, כבר אינו היחיד הקרזטיאני המנסה לדעת את עצמו בעצמו, אלא הסובייקט הפוסט מודרני שיודע מי הוא בזכות העמידה מול האחרים שלו. אם נדמה היה שסמואלס מתאר את המודל הקרטזיאני בנוסטלגיה, הרי שבהמשך התגלתה :עמדתו כאמביוולנטית
“הספרות הישראלית מעניינת אותי משתי סיבות”, הסביר דיויד סמואלס. “ראשית, זאת ספרות שבה המשפחה עדיין ממלאת תפקיד מרכזי בחיי הגיבורים. זאת בניגוד לספרות האמריקאית שבה הגיבורים הם אינדיבידואלים נעדרי מסגרת משפחתית בדרך כלל, שמסתובבים בעולם כמונאדות. הסיבה השניה היא, שבספרות הישראלית הפוליטיקלי קורקט עוד לא הרס כל חלקה טובה. כך יוצא שדורית רביניאן יכולה לייצג בספרה גבר ערבי, בעוד שבאמריקה היו מיד שואלים אותה באיזו זכות היא עושה זאת. בספרות האמריקאית שאלת הייצוג של האחר כל כך רגישה, שבסופו של דבר אנחנו נשארים עם גיבורים שהם ייצוג של הסופר המייצג את עצמו.” במילים אחרות: שבירת מושג האינדיבידואל המונאדי אמנם לא היתה נוחה לכמה אליטות, אבל היא יצרה מציאות רב גונית יותר. מאוחר יותר, עם עליית השיח של המיעוטים, של המינוריות ושל ה”אחרים” נוצר מושג הפוליטקלי קורקט, שבאופן פרדוכסלי החזיר למרכז הבמה אינדיבידואל מונאדי, חבול ובודד לא מפני שהוא לא יודע על קיום האחר, אלא מפני שהאחר אסר עליו לדבר בשמו. בשלב הבא עליית העליונות הלבנה של מצביעי טראמפ היתה פרי הביאושים של התהליך הזה.
דורית רביניאן באירוע לרגל צאת ספרה בפסטיבל “היום השביעי”י
והנה, אל מול דיויד סמואלס (שהוא יהודי אמריקאי ממוצא אשכנזי) עומדת סופרת ישראלית ממוצא מזרחי ומגוללת את סיפור הזהות היהודית-מזרחית בישראל. לדידה של רביניאן, הזהות הישראלית המזרחית בחרה בהזדהות עם הלאום הישראלי ולא עם המוצא האתני הערבי בדיוק בגלל החרדה מפני הדמיון לאחר. בחברה הישראלית של שנות הששים והשבעים הישראלים המזרחיים נחרדו, להשקפתה, מזיהויים עם האחר הערבי. כדי להבדיל את עצמם מאחיהם למראה החיצוני גילחו הגברים את שפמם, והנשים הבהירו את שערן, וכולם התחילו משום מה לענוד תליוני מגן דויד. בשיח הזה, לטענת רביניאן, הזדהו רוב המזרחיים עם מפלגות הימין הלאומיות כיון שהגזענות האשכנזית דחקה אותם לעמדה הזאת.
ברומן של רביניאן, “גדר חיה”, (2014) באות העמדות הללו לידי מבחן כשליאת, סופרת ישראלית צעירה מתאהבת בחילמי, צייר פלסטיני צעיר, בעת שהם שוהים בברוקלין במסגרת פריבילגית של מקבלי מילגה. ליאת, כמו דורית, היא ישראלית ממוצא איראני, ורביניאן אינה מסתירה את העובדה שהסיפור מבוסס על רומן שהיא עצמה ניהלה בנסיבות דומות. ברומן של רביניאן חוזרת הזהות הישראלית המזרחית לאהוב את האחר הלאומי שלה, היהודיה המזחית מתאהבת בגבר מזרחי, והעובדה שהוא ערבי אינה עוצרת אותה; הזהות המזרחית שבה אל חיק האתניות, לפחות ברובד הסמלי. ב 2015 המליץ משרד החינוך בראשותו של שר החינוך מפתלי בנט שלא לכלול את הספר ברשימת ספרי הקריאה לבתי הספר התיכוניים בישראל כיון שהוא עלול לעודד צעירים ישראלים, שזהותם עדיין אינה מגובשת, לבחור בבן זוג שאינו יהודי, ובכך לעורר סכנת התבוללות. החשש, לדברי רביניאן, הוא אבסורדי ואנכרוניסטי. היא מצטטת את א.ב. יהושוע שאמר: “התודעה הישראלית נותרה תודעת מיעוט, גם לנוכח העובדה שהיהודים הם כבר מזמן רוב בתוך שטח מדינת ישראל. המיעוט שאמור לחשוש מאובדן זהותו כיום הוא המיעוט של ערביי ישראל, לא הישראלים עצמם”. העובדה שהספר גונה על ידי שר החינוך גרמה, כמובן, לתוצאה הפוכה, והוא נמכר באלפי עותקים נוספים, כתגובת נגד לגינוי. אין להתפלא שרביניאן, שחוותה ימים קשים בעקבות דברי השר בנט, סיימה בתחושת נצחון ובהצהרה: “אם איזשהו רומן עתיד להיות מוחרם בעולם הזה, אני מק
וה שזה יהיה הרומן שלי”.
אלא שהמציאות הישראלית טורפת את תובנותיהם של רביניאן ושל סמואלס גם יחד. השיטוט שלי במדיה החברתית אתמול העלה, שאב ישראלי פרסם מכתב גלוי בו הצהיר על התנגדותו לרומן שניהלה בתו עם כוכב ריאליטי מוסלמי. הצעיר המוסלמי הנאה התאהב בצעירה האשכנזיה כחולת העיין, והאב, החרד לגורל בתו, כתב לאהובה המוסלמי מכתב, עליו סיפר ב”ישראל היום”: “הבהרתי לו שכאדם אני לא פוסל אותו ואין שום מניעה שנהיה חברים, נעביר דחקות, נצא לבלות ביחד, או כל דבר אחר שאני עושה עם בני אדם כי מבחינתי הוא בן אדם בדיוק כמוני. אבל קשר דם לא יהיה ביננו”. סיפור רומיאו ויוליה הישראלי-ערבי הסתיים, כיון שהצעירה הישראלית לא רק נכנעה לדרישות משפחתה, אלא גם סברה בעצמה שנישואין לערבי יסכנו איכשהו את זהותה היהודית. במציאות הישראלית, אם כן, הבעיה אינה הפאתווה, או החרם, שהטיל שר התרבות על רומן המתאר סיפור אהבה בין יהודיה לערבי. הבעיה היא שחלק ניכר מהישראלים (כפי שניכר גם בתגובות הרבות לפרשה) לא באמת מעוניינים שרומן בין יהודיה לערבי יתקיים מחוץ לדפי הספרים. התודעה הגלותית של מיעוט נרדף רודפת אותם כאילו דבר לא השתנה מאז ימי השטעטל והמלאח. כך מסביר האב היהודי לבתו היפה שהרומן עם גבר ערבי הוא חטא, ושהיא תצטער עליו ברגע שתחלוף ההתאהבות הראשונית. או אז תתגלה האמת במערומיה: כוכב הריאליטי יפה התואר שהתחזה ליהודי (כתמונת מראה ליהודים הערבים-מזרחיים ש”התחפשו” ליהודים בשנות השבעים) יתגלה כאויב הערבי המפתה צעירות יהודיות לבנות לוותר על יהדותן. אכן, כפי שהבחין סמואלס, החברה הישראלית היא חברה שמעמידה במרכזה את ערך המשפחה. אבל היא עושה זאת בעיקר כדי להזכיר לבנות המשפחה שיש גבולות שאסור לעבור אותם. בספרות הישראלית האחר עדיין נשמע ומסופר, אבל בעיקר כדי להישאר בין דפי הספרים.
