את הקובץ “עשרים קצרים” קיבלתי מחברה לפני טיסה טרנס-אטלנטית ואמרתי לעצמי שזה יהיה הספר האידיאלי לקריאה במטוס. הסיבה: אני לא אוהבת לקרוא רומנים רציניים כשאני עייפה וכשכל כמה דקות מישהו מפריע לי, ורומנים לא רציניים אני לא קוראת. הפתרון: לקרוא סיפורים קצרים. הקובץ שהוענק לי נערך, לפי דברי העורכת, בעקבות תחרות כתיבת הסיפור הקצר על שם עופרה אליגון, עיתונאית רבת פעלים בדבר ובמעריב, שנערכה השנה לראשונה. אבל נדמה לי שמעבר לזה היתה לעורכת כוונה לייצג במשהו את מצב הז’אנר בספרות העברית העכשווית, כיון ששלושת הזוכים בתחרות מופיעים רק בסוף, בעוד שהקובץ בנוי בעיקר מסיפורים קצרים של סופרים ידועים, חלקם נכתבו במיוחד לצורך האסופה. חוץ מסיפורים אלה מופיע בקובץ סיפור קצר של עופרה אליגון עצמה (הגיוני) ושני סיפורים של סופרים לא עכשויים, אהרון ראובני ויצחק בשביס זינגר. התוספת הזו מיותרת מאוד בעיני. בלי קשר לטיב הסיפורים ולסוגם מדובר בעירוב מינים: אם את רוצה לייצג את מיטב הסיפור העברי הקצר מראשית המאה העשרים ועד ימינו אז למה זינגר וראובני ולא שופמן ושלום עליכם? אם את רוצה לערוך מבחר פנורמי מייצג של הסיפור הקצר העכשוי, למה לחרוג מהמסגרת הזאת? עם זאת, חוץ מהמגרעת הזאת יש הרבה מה לומר בשבח המבחר הזה. כל שאני רוצה לומר הוא, שאם העריכה היתה יותר ממוקדת הוא היה הופך מסתם מבחר יפה למבחר חשוב ומייצג.
בזמן האחרון נעשו כמה נסיונות “להציל” את ז’אנר הסיפור הקצר בישראל מהיכחדות, בהתחשב בעובדה שקהל הקוראים מעדיף רומנים. ההעדפה הזאת מעולם לא היתה ברורה לי, אגב. בעידן שיותר מכל מתאפיין בהתקצרות טווח הקשב של הקוראים ובהאצה מתמשכת בקצב החיים הייתי מצפה שאנשים יעדיפו סיפורים קצרים. בכל מקרה, כדאי להתעכב קצת על אופי הז’אנר כדי להעריך את הסיפורים שבקובץ; ז’אנר הסיפור הקצר נוצר עוד לפני התפתחות הרומן המודרני. בדרך כלל רואים בסיפורי דקמרון של בוקאצ’יו, בן המאה הארבע עשרה את היצירה הראשונה בז’אנר. הרבה תיאורטיקנים ניסו להגדיר ולתחם את הז’אנר. בין השאר נאמר שמדובר בסיפור שקריאתו אורכת לא יותר משעה (אני מכירה אנשים שמסיימים קריאת רומן בטווח זמן כזה), שעלילתו אחידה והוא אינו מתפצל למספר עלילות, שהוא ממעיט בתיאורים ובפיתוח דמויות ועוד. ברור שבכל מאפיין יש משהו שרירותי, אבל ביחד הם נותנים איזושהי מסגרת לז’אנר. עם זאת, מה שחשוב יותר הוא לא המסגרת (כמה עמודים, כמה גיבורים, כמה עלילות), אלא הטכניקות האופייניות לז’אנר. מכיון שמדובר בז’אנר קצר ותמציתי, הכותבים בו צריכים לעשות שימוש מיומן מאוד בטכניקות של העברת משמעות ספרותית כדי שמעט יחזיק את המרובה. כפי שמסביר פרופסור יגאל שוורץ, הטכניקות מאפשרות לכותב ליצור יצירה שלמה למרות הסד המגביל שהוא מצוי בו. הן מאפשרות לו להשיג במילים מעטות יחסית תחושה של יצירה שלמה בעלת משמעות. מעבר לזה (וכאן אני מוסיפה משלי) יש לסיפור הקצר עוד כמה אפשרויות ליצירת משמעות, אפשרויות שיוצרות בו תת-ז’אנרים.
ראשית – וזה מאפיין שחוקרים לא עמדו עליו כמעט – לסיפור הקצר יש שורשים בסיטואציית הסיפר האורלית, כלומר, בסוג הסיפור העממי, הפולקלוריסטי, שמסופר בעל פה: יושב מספר לפני שומעיו ומשעשע את לבם בסיפור יפה, והם יושבים ומאזינים לו או לה. כך, סיפורי הדקמרון מסופרים על ידי עשרת בני החבורה שברחו מפני המגיפה בפירנצה, סיפורי קנטרברי מסופרים על ידי עולי הרגל, ואילו ב”סיפורי אלף לילה ולילה” הסיטואציה הסיפורית עצמה עוברת דרמטיזציה קיצונית: אם המספרת, שחרזדה, לא תיטיב לספר את סיפורה למלך שחריאר, היא תוצא להורג למחרת. בעיני חשוב מאוד לכותב הסיפור לראות את עצמו בסיטואציית סיפר כזאת. הסיבה: מי שלא זוכר שעומדים לפניו אנשים ומאזינים, עשוי לשכוח שברגע שהקסם שלו יפוג – הקשב של המאזינים ייפסק, והחבורה תתפזר. הסיטואציה הזאת, שבה המספר שבחבורה הוא מעין מכשף שבט, מזכירה לנו שבראש ובראשונה אנשים מאזינים לסיפור כשהוא מסופר היטב, כשהוא מותח, וכשהמספר יודע היטב איך לתמרן את מאזיניו. זה לא אומר שכל הסיפורים הקצרים בנויים על המודל הזה, אבל חלק ניכר מהם מתכתבים עם הסיטואציה הזאת. יותר מדויק לומר: הם יודעים שצריך למשוך את תשומת לב הקורא בלי הפסקה; הם יודעים שהם מחקים את מודל הסיפור האורלי והפולקלוריסטי. המתוחכמים שבהם גם יודעים שבו בזמן הם לא אורליים, אלא כתובים ועושים שימוש בשורשים האורליים של הז’אנר כתחבולה ספרותית. כבר נכתבו מאמרים על תחכומו המופלג של שלום עליכם, למשל, אמן הסיפור הקצר היידי, שמתחזה למספר עממי פשוט, היוצר סיטואציית סיפר של מספר שפונה למאזינים (למשל ב”סיפורי הרכבת”) ובעצם אין כותב מיומן ממנו. כאלה היו גם מנדלי מו”ס ויורשם הצעיר יותר של הקלסיקאים היידיים, יוס’ל בירשטיין. משהו מהאיכות הזאת עובר גם בסיפורי הקובץ אצל אתגר קרת בסיפור “פרח לב הזהב” שהוא האהוב עלי ביותר. זה סיפור מותח, עם אהבה, ובחורה, ומסע להשגת ה”גביע הקדוש” ואנטי קליימקס ששובר את הכללים של תת הז’אנר. קרת מוכיח שכשהוא מתמקד באנושי, בפשוט, ולא בארס פואטיות פוסט מודרנית, הוא מספר מצוין. גם אשכול נבו מזכיר שהוא אלוף בניית הסיפור המלודרמטי. סביון ליברכט מפתיעה עם סיפור פולקלוריסטי ממש, יפה, אבל לדעתי מוחמץ בדיוק בגלל העובדה שהוא הולך עם הז’אנר הזה עד הסוף ובאופן תמים בעולם מאוד לא תמים. מבעיה דומה סובל סיפורה של עופרה אליגון, שלזכרה נערכה התחרות, אם כי הוא סיפור יפה ומהנה כשלעצמו, המתייחס באופן מודע למסורת הסיפור היהודי העממי. לעומתן גרמאו מנגיסטו, כותב ישראלי ממוצא אתיופי, ממשיך את מסורת הסיפור הקצר הפולקלוריסטי אבל בתחכום של מספר מודרני מיומן.
לצד תת הז’אנר שמשחק עם סיטואציית הסיפר האורלית של הסיפור הקצר אפשר למצוא גם סוגים אחרים של סיפורים, שלא יוצרים מתח ולא מתרכזים ברצף העלילתי, אלא במאפייני הספרות הכתובה וביכולת שלה ליצור משמעות בתודעת הקורא. לשם כך הם מתמקדים בעיבוי המשמעות באמצעים אמנותיים. טכניקה חשובה של הסיפור הקצר מהסוג הזה היא השארת פערי ידע ועמימויות מכוונות, שלא נפתרות גם בסוף הסיפור; למשל, למה מספר האב, גיבור הסיפור “פינגוינים” של אמיר גוטפרוינד, לבנו, שקנדה מלאה פינגוינים? למה הוא מעביר לו במכוון מידע שקרי מסוג זה? האם הוא מנסה להגן על בנו, שעוזב לקנדה, מפני עולמה החומרני של אמו ובעלה החדש באמצעות יצירת עולם של פנטזיה? האם הוא מבטא בכך את המרד שלו עצמו, כסופר מרושש, כנגד העולם הזה? סיפורים אחרים כמו אלה של מאיה ערד ועידו גפן מעבירים משמעות באופן מרוכז באמצעות לייט מוטיב (השלג בסיפור של גפן) או באמצעות דימוי ויזואלי (הקן בסיפורה של ערד). מתן חרמוני, בסיפורו היפה “איתקה, ניו יורק, היא כבר סיפור אחר” מתכתב עם ז’אנר הסיפור הקצר המודרני האירופאי (צ’כוב) והאמריקאי (קארבר). הוא מתאר באופן סמי-אוטוביוגרפי את איתקה, ניו יורק, העיירה האוניברסיטאית בה שהה כנער מתבגר. ההתייחסות שלו ל”לוליטה” של נבוקוב, שחי בעיירה ולשירו של קואפיס “איתקה” שמתייחס, בתורו, לאודיסיאה ולאיתקה המקורית שביון, יוצר עומק משמעות מרשים מאוד בסיפור קצר: באמצעים לקוניים הוא מעמת את הנוסע היווני מהעת העתיקה, עם המשורר היווני המודרני, עם הסופר הגולה הרוסי-אמריקאי, ועם המספר הישראלי שמבלה בניכר שנתיים מחייו. כולם עומדים אל מול תרבות אמריקאית של פסבדו עומק ושל מחוות אנושיות שטחיות ובלתי חדירות למהגר מהעולם הישן. בנסיונו של המספר לשוב אל עברו באמצעות ספר המחזור של השכבה בה למד ובאמצעות התקשרות אישית לחברו הטוב מאז הוא מוצא רק סיפורי חיים גנריים ומחוות נימוסין שחוקות.
שלושת סיפורי התחרות, של מנגיסטו, גפן ומישל וקסלר מעניינים. סיפורו של וקסלר פיוטי ונוגע. עם זאת קשה להשוות בין סיפורו של מנגיסטו, זוכה המקום הראשון, לאלה שאחריו ולסיפורי הקובץ כולו בעצם. מנגיסטו כתב סיפור כל כך שונה, כל כך מקורי ומלא עוצמה, שקשה לשפוט אותו באותם מדדים בהם מודדים את האחרים. זהו סיפור חניכה של ילדה יהודיה באתיופיה ומנגיסטו מיטיב כל כך לכתוב בקולה של ילדה עד שבהתחלה סברתי שמדובר בסופרת אישה. גיבורת הסיפור לוקה בנפשה, כך מסתבר במהלך הקריאה, ודרך הפרספקטיבה שלה, שהיא גם ילדית וגם שגעונית משתקפים חיי היהודים בעיירה האתיופית. התחבולה העיקרית של מנגיסטו היא ההזרה של האירועים באמצעות הפרספקטיבה העקומה של המספרת: הגיבורה נהנית לספר על מעלליה ואירועי חייה, בעוד שהקוראת מבינה בעקיפין שמדובר במציאות רויה אלימות נוראה של אנשים שחיים תחת טרור מתמיד. סוף הסיפור הוא סוף אפיפני, התגלותי, שגם הוא מציין תת-סוגה בז’אנר הסיפור הקצר. מאפיין זה ניכר בסיפוריו של ג’ויס (“המתים”), עמליה כהנא כרמון (“נעימה ששון כותבת שירים”), רובי נמדר (“חביב”) ואחרים. מחיפוש בגוגל למדתי שמנגיסטו הוא דוקטורנט לתקשורת. בזבוז נורא לעולם הספרות. שמישהו ישלם לו כסף כדי שיישב ויכתוב.
לסיכום: מפעל יפה. אני מקוה שהתחרות תיערך מדי שנה ותשמש עילה להוצאת קבצים נוספים של סיפורים קצרים איכותיים
עשרים קצרים, הוצאה: כנרת זמורה ביתן 2015, עורכת: עלמה כהן ורדי, אחרית דבר מאת פרופסור יגאל שוורץ