“באחד הספרים שקראתי נכתב שהעוני, כשלעצמו, הוא פשע. הסופר ניסה לשכנע את הקורא שלמדינה אף פעם לא איכפת מהעניים בימי שלום והיא נזכרת בהם רק כשפורצת מלחמה והיא צריכה להשתמש בהם בתור בשר תותחים… באותו זמן כבר הייתי תלמיד בבית הספר האזורי מעלה דגן ונקודת המבט שלי הייתה קצת מעוותת וחשבתי שכל מה שהוא כותב לא נכון במקרה של ישראל… בישראל העניים הם לא בשר תותחים פשוט כי לא צריך אותם. יש מספיק שיהרגו במקומם רק בגלל ששכנעו אותם שזה מה שצריך כדי להיות מלח הארץ”
גיבור הרומן החדש, הרביעי במספר, של ינון ניר, אליאב קדוש, הוא צעיר מוכשר שנולד במושב “בכורות” בדרום. בכורות הוא מושב “לא טוב”, כלומר, בין השאר, עני. אנשים שנולדים בו לא מצופים להיות ביחידות מובחרות, ולכן אין בו מסורת של הצבת שלטים שחוגגים את השגיהם הצבאיים בחזית הבית. למרות שהדבר לא מצוין בשום מקום בספר, ברור שאליאב קדוש, או, בכינויו הצבאי המקוצר, “קדוש”, הוא מזרחי. אבל כפי שרומז הציטוט שהבאתי למעלה, בספרו של ניר מתבהר שהמציאות בישראל שונה ומורכבת יותר מזו שבמדינות אחרות בעולם, בהן הגיוס אינו חובה; בישראל הקיפוח העדתי, כמו גם בידולים חברתיים וכלכליים אחרים, כפוף למערכת הערכים הגבוהה יותר של הלאומיות, שגורסת את כל האזרחים ממין זכר בארץ בתוך פס הייצור של הצבא. זה לא אומר שאין קיפוח. זה רק אומר, שלפעמים עדיף להיות מזרחי מבית עני ולהישאר בחיים, במדינה שבה מי שצולח את הצבא ונשאר בחיים מקבל חיזוק למעמדו כמלח הארץ, אבל מי שמת, כמובן, מת. קדוש, בזכות האינטליגנציה הגבוהה שלו, מקבל קרש קפיצה מהמושב הדפוק בדרום אל בית הספר התיכון האזורי שרוב התלמידים בו בני “מושבים טובים”, וכך הוא מצליח להגיע בסוף ליחידות עילית בצבא, למרות שהקב”א שלו – מושג צבאי שמסתיר מסורת ארוכה של קיפוח עדתי – הוא נמוך. אבל הקפיצה הזאת אל קורס טייס רק מבהירה לו את מהות הפריבילגיה המפוקפקת בה זכו בני הטובים: הפריבילגיה למות למען ארצנו. הפריבילגיה הזאת עטופה בהרבה עטיפות נוצצות שמטפחות תודעה כוזבת: אם אלה ההלוויות הצבאיות מלאות אותות הכבוד שהצבא עורך לנופליו ואם אלה אנדרטות הזכרון שמוצבות ברחבי הארץ, אבל רק במושבים ה”טובים”. בניגוד לבני הטובים אליאב קדוש יודע שמאחורי זה מסתתרת מציאות עירומה ואכזרית: כל החיילים נכנסים בצבא לתוך סרט נע, במפעל שכל עובדיו משתפים פעולה עם המערכת ומזינים את מכונת המלחמה ללא הפסקה באפרוחים זכרים שהולכים אל מותם בעיוורון מוחלט. הפרדוקס הוא שדווקא הרקע של קדוש כמי שבא מהפריפריה מאפשר לו לראות דברים כהוויתם: אביו אינו עורך דין אלא עובד משחטה וכשהמפעל בו הוא עובד עומד להיסגר והמנהלים מצווים לחסוך במים – הוא חוזר הביתה מסריח מדם העופות השחוטים.
לתוך פס הייצור של המדינה נכנסות עוד הבחנות חברתיות רק כדי לשרת את המערכת: המיניות, בחיתוך עם המוצא העדתי, למשל: ברור שחברתו של קדוש, נועה, שהיא מ”מושב טוב” היא אשכנזיה. המאבחנות בלשכת הגיוס הן בחורות צעירות ויפות, כי כשיושבת מולך בחורה יפה אתה מתבלבל ולא שם לב שאינך אלא מובל על פס הייצור של המות. לכן, ממליץ קדוש באחד הקטעים החזקים בספר, מוטב שהמאבחנות ילבשו כפפות לאטקס ומדים כחולים, כדי שיהיה ברור לכולם שהן ממיינות, למעשה, אפרוחים לשחיטה. בתוך המערכת המינית\עדתית יש מערכות סינון סמויות יותר, כמו הצבא, ומערכות סינון בוטות ולא מתחסדות כמו סצינת חיי הלילה התל אביביים שבה סלקטורים בוחרים את הראויים להיכנס למסיבות הנחשקות, ודואגים שאנשים כמו קדוש יישארו בחוץ. אבל, כמו שמבהיר ינון ניר ברומן, צה”ל יכול לקדם את הצעיר המזרחי במערכת כמו שוויונית ולתת לו כרטיס כניסה לחברה הלבנה והעשירה. הבעיה היא, כאמור, שכל מה שהוא ירויח מזה הוא סיכוי גדול יותר למות למען ארצו.
הספר כתוב במסורת המערבית של ספרי המלחמה הגדולים כמו “ג’וני שב משדה הקרב” “במערב אין כל חדש” ו”מלכוד 22″ ומתייחס אליהם בכמה מקומות באופן מפורש. אבל, וכאן מביא ניר את פרשנותו האישית למצב הישראלי, שלא כמו בארצות בהן נכתבו הספרים הקלאסיים, בישראל המצב עוד יותר פרדוכסלי כי המלחמה והחיילות הם נחלת כולם כל הזמן, ולכן המערכת הופכת את המות בשירות המדינה לעוד אחד מההבחנות המעמדיות שלה. בכלל, הספר שופע התייחסויות תרבותיות: קדוש הוא קדוש במובן מאוד ציני, והמושב בו נולד נקרא “בכורות” כדי להזכיר את מסורת הקרבת הקורבנות במקדש, ולרמוז שגם בכורות אדם מוקרבים לאלוהים בארץ הקודש. מלכוד 22 נרמז כשטירוני הצנחנים צריכים להוציא גימלים, ויכולים להגיע למרפאה ולצאת מטווח השליטה של מפקדיהם רק אם ישברו את הכללים, כי במערכת עצמה המפקד לא ייתן לך לראות רופא כל עוד אתה חי ועומד על רגליך, כך שכדי לצאת חי אתה צריך למות.
הספר כתוב כולו כמונולוג של הגיבור הראשי ועוקב אחרי תודעתו. בחלק השני של הרומן הופך קדוש ל”צנחן ק'” וכך נכנס למסורת הקפקאית. בסופו של דבר הספר מסתיים בסוג של הפתעה או פואנטה שלא אגלה, כמובן, כדי לא לקלקל. אומר רק שזאת פואנטה מוצלחת. במהלך החלק השני שאלתי את עצמי מדי פעם אם ינון ניר לא איבד את הצפון, הפך לאורלי קסטל בלום או לקפקא של המאה ה 21 ואיבד את חוט העלילה. הקרדיט שהוא קיבל אצלי בזכות הרומן הקודם והמצוין שלו, “עלילות פרומות” היה צריך לעמוד לו כאן למגן. בסופו של דבר זה השתלם. התברר שהוא לא איבד שום דבר. האיש יודע מה הוא עושה.
לבסוף, אני חייבת לומר משהו על צילום העטיפה הנפלא, “החייל הנופל” של יואב פרידלנדר ולשבח את ינון ניר על כך שבחר אותו. לעיתים נדירות מתכתב צילום העטיפה בצורה עמוקה ואינטליגנטית כל כך עם הספר שהוא עוטף בתוכו. לא אפרט את כל הקשרים בין הדימוי של העטיפה לתוכן הספר כדי להימנע מספוילרים, אבל הקשרים הם רבים ומורכבים. אומר רק שהצילום הנהדר הזה מתכתב עם צילום המלחמה המפורסם ביותר בהסטוריה, צילומו של החייל הרפובליקני שצילם רוברט קאפה ברגע חייו האחרון במלחמת האזחים בספרד, 1936. העוצמה המחרידה של הצילום המקורי מקבלת כאן הדהוד מקאברי במיוחד.
החייל האחרון\ ינון ניר
הוצאת אריה ניר-מודן, 2015
223 עמודים