ספר הביכורים של איילת צברי, “המקום הכי טוב בעולם”, יצא לאחרונה בעברית אחרי שפורסם באנגלית בהוצאת רנדום האוס היוקרתית. צברי, ישראלית בת למשפחה ממוצא תימני שהיגרה לקנדה, זכתה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית והפכה עקב כך לסינדרלה מקומית בישראל. זה היה סוג של מהלך שהיא עצמה היתה עשויה לכתוב עליו סיפור שישתבץ היטב בקובץ שלה. סיפוריה של צברי עוסקים בזהות. צברי מפרקת את הזהות הישראלית לגורמיה הלאומיים, אתניים, מגדריים, ומרכיבה אותה מחדש בתפוצה; בקנדה, בטיול להודו, במחוזות השוליים של ישראל, בסיני, בערד, ושוב במרכז – בירושלים. הספר שלה מציע מבט מרענן על הזהות הישראלית כיון שהיא מתבוננת בזהות הזו מעמדה שהיא חיצונית ופנימית בעת ובעונה אחת: צברי כותבת כישראלית, אבל היא כותבת באנגלית, גיבורותיה הן ישראליות או ישראליות לשעבר, אבל כאלה שחיות מחוץ לישראל או מחוץ למיינסטרים שלה. הן מעמידות את הזהות הישראלית שלהן במבחן, בסימן שאלה, מחפשות המשכיות למסורת היהודית, אבל בדרכים חדשות ובמקומות לא צפויים. ברוב המכריע של הסיפורים הגיבורות הן נשים, והן עומדות אל מול הנראטיב הלאומי הגברי בעיקרו ובודקות את מקומן לעומתו, ולא רק בתוכו. צברי מצליחה לגעת גם בשאלות של הזהות הישראלית המודרנית וגם בלב הקוראת בזכות האמפטיה הגדולה שלה, המעמידה גם את סיפור המרידה הגדול ביותר, סיפור ההגירה מישראל, כסיפור שיש בו אהבה גדולה לארץ לצד ביקורת כלפיה. היא מציעה שיח זהות אחר ושונה לגמרי מזה המתנהל כיום בתוך ישראל גם בזכות הדואליות של עמדתה, כאמור, וגם בזכות העובדה שעמדתה היא אנטי מהותנית ואנטי גזענית. זוהי עמדה שמציעה שיח זהות אלטרנטיבי, פרמורמטיבי ולא מהותני.
את השיח התרבותי במערב מראשית המאה העשרים אפשר לסכם כניתוץ ההגמוניה של הגבר הלבן המערבי, ה”אדם” האוניברסלי של ההשכלה והנאורות. מה שהיה פעם ההתגלמות האופטימית אך הדכאנית של הגיון תבוני אוניברסלי, שהתגלם באידיאל ההומניזם, נשבר לרסיסים. במקום האידיאל המשכילי הופיעה פוליטיקת הזהות המודרנית שהבחינה בהגיונות שונים ובאג’נדות פוליטיות שונות שנחצו לאורך קוים מגדריים, גזעיים, אתניים ולאומיים. האג’נדה ה”אנושית” הוכרה כסיפורו של הגבר הלבן המערבי, ולצדה הופיעו זהויות ממוגדרות: הפמיניזם תבע הכרה בהבדל בין נשים לגברים, התנועה לשחרור השחורים הפנתה את הזרקורים לסיפור של השחורות ועם התפוררות האימפריאליזם המערבי עלה השיח של המוכפפים לשעבר, של הכבושים, של המשועבדים. שיח המיעוטים הפך לשיח הדומיננטי עם התפוררות גושים לאומיים אחרי סוף המלחמה הקרה, ושלל זהויות לאומיות חדשות צצו בתהליך שזכה לשם “בלקניזציה” על שם האיזור שבו היה התהליך מקיף והרה אסון במיוחד. ההצלבה של זהויות שונות העלתה גם היא שאלות תיאורטיות מורכבות: מה מקומה של האישה בתוך הלאום? האם הזהות המגדרית קודמת לזהות הלאומית? האם נשים צריכות להתאחד על בסיס מגדרי או לאומי? האם האישה ההודית השחומה היא קודם כל אישה, קודם כל הודית, או שהשיח המשחרר שלה צריך להיות השיח של הגזע, בהיותה גם שחומת עור? האם האישה המזרחית צריכה להתחבר לאישה המערבית ובכך להכיר בטענות המערביות ביחס לדיכוי האישה המזרחית? האם היא לא משתפת בכך פעולה עם הדיכוי המערבי והגברי?
ישראל של שנת 2016 היא שדה מערכה מדמם לאותם תהליכים: התפרקות השיח הציוני הביאה לעליית השיח המזרחי, להטלת ספק בשיתוף אינטרסים בין כל הקבוצות הלאומיות והאתניות שהרכיבו את מדינת ישראל של שנות השבעים והשמונים, ולעליית קולות חדשים בשיח התרבותי והספרותי. מאידך, בישראל, כמו בעולם כולו, השיח הפוסט-לאומי, האנטי גזעני והפמיניסטי בגרסותיו המיליטנטיות מביא במעין מראה מהופכת לאותן הרעות שנגדן יצא: הפמיניזם הביא למיזאנדריה, השיח המזרחי הופך לא אחת לשיח גזעני בפני עצמו, והשיח של המוכפפים ושל הכבושים הופך לסוג חדש של פטריוטיזם שמרני. פוליטיקת הזהות הופכת זהה לשיח שנגדו היא יוצאת כאשר הזהות נתפסת כישות מהותית ומהותנית: כשורה של איכויות פנימיות שאינן ניתנות לשינוי; כדבר מולד וקבוע.
איילת צברי מתערבת בשיח הזה מתוך מודעות עמוקה לעמדת הסובייקט שלה כאישה ישראלית-קנדית יהודיה ממוצא תימני, כלומר ממוצא אתני שיש לו גם פן גזעי בהיותו סוג של זהות שחורה. הגיבורות שלה אינן נענות לזהות הזאת באופן פאסיבי, אלא נותנות לה לשחק ולהתבטא בצורה שונה בהקשריה השונים. בסיפור “ברית מילה”ראומה, אמה התימניה של עופרה נוסעת לבקר את בתה בקנדה. היא עומדת בביקורת הדרכונים בשדה התעופה של ונקובר ומגלה שבעיני פקידת הגבולות הקנדית ממוצא אסיאתי, שאינה יודעת דבר על פוליטיקת הזהויות בישראל, היא נתפסת כתימניה ולכן היא חשודה מבחינה בטחונית. “אני יהודיה” היא ממהרת להצהיר באנגלית הבסיסית שלה, כלומר לא ערביה, היא מוסיפה לעצמה. זאת רק דוגמה אחת למהלך שצברי מבצעת פעמים רבות במהלך הספר: היא נותנת לקוראיה לראות את הזהות הישראלית – במקרה הזה הישראלית-תימנית – מבחוץ, ובכך היא הופכת את כל ההבחנות המובנות מאליהן למוקשות ולדורשות בירור מחודש: בעיני ישראלי, אם את חיה בישראל ואת תימניה אז ברור שאת יהודיה, לא ערביה. אבל למה, בעצם? מי הפך את ההבחנה הלאומית-דתית לבלתי עבירה ואת ההבחנה הגזעית לחדירה לגמרי? למה זה בסדר להיות יהודי שחור וזה לא ייתכן להיות יהודי ערבי? ומה לגבי יהודיה ערביה? והעיקר: ביקורת הגבולות היא מקרה סימפטומטי, כי בעולם של 2016 פוליטיקת הזהות מקבלת ביטוי אקוטי במיוחד במעבר בין גבולות. ביקורת הגבולות היא המקום היחיד במערב שבו פרופיליזציה גזעית ואתנית נחשבת ללגיטימית (אם כי שנויה מאוד במחלוקת) בשל סיבות בטחוניות.
אבל ברוב המקרים הגיבורות של צברי עושות בפוליטיקה של הזהות ובהצגה של הזהות שימוש משחרר ואפילו גאולי. בסיפור “סימן של הרמוניה” מאיה, צעירה ישראלית ממוצא תימני, משתמשת בכהות העור שלה כדי להיטמע בין ההודים ולקבל יחס של מקומית כשנוח לה, וחוזרת ללבוש מערבי ולמראה התיירי שלה כשזה משרת את מטרותיה. בן זוגה, איאן, הוא הודי “אמיתי”, כביכול, שחי בלונדון, וכששניהם מבקרים יחד בהודו, המוכרת לה היטב משנים של חיים בתת היבשת, ואינה מוכרת לו כלל – עולות שאלות אקוטיות של זהות, תרבות וגזע: מי מהם הוא ההודי ה”אמיתי”? מאיה או איאן? כשמאיה פוגשת קבוצת טיילים ישראלים בגסט האוס בו היא שוהה עם איאן מקבלת השאלה גוון מיני, והופכת לשאלה הקלאסית של הזהות הישראלית: האם ישראליות היא מהות פנימית או תרבות שאפשר לאמץ? ובמילים אחרות: האם אישה ישראלית יכולה להימשך “באמת” לגבר זר, או שרק גבר ישראלי ידליק אותה מינית, כפי שרומזים הטיילים הישראלים?
פוליטיקת הזהות הופכת למשחררת כשנשים בנות לאומים שונים וגזעים שונים מגלות אמפטיה מעבר לגזע וללאום. כמה מהגיבורות של צברי מבינות שגבולות לאומיים עובדים נגדן. הן מבינות שהגזע אינו מהות אלא סימן בתוך שפה, ולכן המשמעות שלו משתנה בהתאם לסיטואציה. מאידך, כשאלמנט אחר כמו מעמד מחבר ביניהן, יכולות נשים מגזעים שונים ומרקעים שונים לשתף פעולה כנגד השיטה. צברי מזכירה בכמה סיפורים שהתימנים היו המוכפפים הראשונים, ה”מקוריים” בסיפור הציוני. אחריהם באו הפלשתינאים, ואחרי האינתיפדה החליפו עובדים זרים מאסיה את האחרונים. בסיפור היפה “בלתי נראות” נרקמת מערכת קירבה ואהבה בין האישה התימניה הקשישה, גברת חדד, לבין המטפלת הפיליפינית שלה, רוזלין. גברת חדד, או כפי שהיא קרויה “סבתא” מבחינה בזהות הגורל בינה לבין רוזלין. היא זוכרת שכילדה בתימן היתה חסרת כל מעמד כיון שהיתה יתומה. כשהגיעה לישראל היתה שייכת לקבוצה האתנית המוחלשת ביותר בקרב “עדות המזרח” – קבוצת העולים מתימן. לכן העובדה שרוזלין היא פיליפינית אינה משנה את העובדה שרוזלין של היום זהה במעמדה לתימנים ששירתו את האדונים האשכנזים בשנות החמישים, כלומר לגברת חדד עצמה. בשיאם של יחסי הקירבה בין המשרתת של היום למשרתת של פעם מלמדת הגברת חדד את רוזלין את הכוח הגדול ביותר של החלש: כוחה של האי-נראות. היכולת להפוך את השקיפות לכוח הוא המסר החתרני ביותר שמביאה צברי בספר הזה. המסר מבטא את ההבנה שנשיות וכפיפות אינן זהות דטרמיניסטית אלא עמדה בתוך שיח.
העובדה שהספר נכתב במקןר באנגלית מתמיהה שוב ושוב ישראלים שבאים לאירועים בהם משתתפת צברי. באירוע בניו יורק היא נשאלה למה כתבה את הספר דווקא באנגלית, והודתה שהכתיבה באנגלית לא היתה ממילאית ושהטיוטות הראשונות היו משובצות מילים עבריות שרק אחר כך הצליחה לתרגם לעצמה. מה שיותר מעניין הוא שחלק מהמילים העבריות נשארו בטקסט האנגלי המוגמר בתעתיק אנגלי; מילים כמו “פיגוע” או “סבתא”. העובדה שהספר נכתב באנגלית אבל משובץ במילים עבריות שרק ישראלי יכול להבין את משמעותן התרבותית הופך את קהל הקוראים הילידי של הספר למצומצם ביותר. למעשה הקהל הזה מוגבל לישראלים לשעבר שחיים בארצות דוברות אנגלית. כששאלתי את צברי מי היה קהל הקוראים שדמיינה כשכתבה את הספר הודתה שבעת הכתיבה לא היתה עסוקה בשאלה הזאת. לעומת זאת, הבחירה להשאיר את המילים העבריות בטקסט האנגלי וליצור טקסט מעורב היתה בחירה מודעת, שנועדה להבליט את העובדה שמדובר בטקסט בין-תרבותי ולא להסתיר אותה.
בסופו של דבר, כאמור, העמדה הבין תרבותית של צברי מאפשרת לה להעביר ביקורת נוקבת על פוליטיקת הזהות הישראלית ולפרק אותה למרכיביה, אבל בה בעת המבט האירוני שלה אינו רק עוקץ אלא גם אוהב. בסיפור “המקום הכי טוב בעולם” היא מגכיחה ברוח טובה את הלוקל-פטריוטיזם הישראלי, הבטוח שישראל היא גם מרכז העולם וגם המקום הכי טוב בו. “המקום הכי טוב בעולם”, כך מתברר לנעמי הבאה לבקר את אחותה בקנדה, הוא קולומביה הבריטית, לפחות בעיני יושביה. לאט לאט היא אפילו משתכנעת שיש להם כמה סיבות טובות לחשוב כך. ראומה, אימה של עופרה בסיפור “ברית מילה” נדהמת לגלות שבתה מוצאת יופי ותחושה של ביתיות בקנדה הקפואה ושתיהן, גם נעמי וגם ראומה נחרדות לגלות ששהותה של יקירתן בניכר כבר אינה זמנית. מצד שני מציעה צברי את האפשרות לראות בקיום היהודי מחוץ לישראל המשכיות ולא רק קיטוע. זאת בתנאי שהגיבורה שלה תוותר על תפיסותיה האתנו-צנטריות, המתנשאות ואפילו הגזעניות. כך ראומה שבאה לבקר את עופרה בטורונטו מגלה שלהרבה מאוד דברים מרכזיים בחייה כיהודיה בישראל לא יהיה המשך בטורונטו, ושבתה לעולם לא תלמד ממנה לבשל אוכל תימני. אבל, אם תשמור על ראש פתוח ותוותר על השוביניזם והסקסיזם המסורתיים שבתוכם גדלה, תוכל לקבל את העובדה שחתנה היהודי למחצה יהיה הממשיך של מסורת הבישול התימני שלה למרות שהוא גבר. כך, במבט מחויך מאפשרת צברי לקוראיה הישראלים לבחון מחדש את כל היקר להם, לא כדי לנתץ אותו, אלא כדי להעריכו מחדש ואולי גם קצת אחרת.