השיחה האסורה של גילי גץ

לפני כמה חודשים התפרסם בארצות הברית ספרו של פרופסור דוב וקסמן Trouble in the Tribe, The American Jewish Conflict Over Israel. בספר מצביע וקסמן, דובר אקדמי מרכזי בנושאים הקשורים ליהדות ארה”ב, על התפוררות הקונצנזוס בקרב יהדות ארצות הברית בכל הנוגע לתמיכתה החד משמעית בישראל. לדבריו, מאז 1967 היתה תמיכתה של יהדות ארה”ב בישראל תמיכה סוחפת. ארגון איפ”אק, שהוקם עוד ב ,1951 היה השדולה הפוליטית הבלעדית של יהדות אמריקה, וככזה הוא זקף לזכותו השגים מרשימים ביותר יחסית לשדולות פוליטיות אחרות. ההשפעה היהודית על הממשל האמריקאי הפכה לשם דבר, והתמיכה הכספית של יהדות ארה”ב במדינה הציונית היתה עצומה.

בשנים האחרונות, טוען דוב וקסמן, הופך היחס של יהודי אמריקה לישראל ליותר ויותר אמביוולנטי, ומגורם מאחד הפכה ישראל לגורם שמפצל את יהודי אמריקה בינם לבין עצמם. יתר על כן, ויכוחים פוליטיים בקהילות יהודיות אמריקאיות מבוססות הפכו להיות חריפים ומרים כל כך, עד שהנושא יורד לעיתים קרובות מסדר היום, למען שמירת אחדות הקהילה. בד בבד הופך הלובי הישראלי ללובי מפוצל יותר, שתמיכתו בישראל תלויה בהסכמה לגבי מטרות פוליטיות. וקסמן מזהה בקרב הקהילה היהודית אמריקאית ארבעה זרמים מרכזיים, שבמידה רבה משקפים גם את הזרמים הבולטים בפוליטיקה הישראלית: ימין, מרכז-ימין, מרכז שמאל ושמאל. לצד איפ”אק פועלת כיום שדולה בולטת נוספת, שמאלנית יותר, תחת השם ג’יי סטריט. תמיכתה של ג’יי סטריט בישראל אינה מוטלת בספק, אבל לצד תמיכה זו היא מבקרת את מפעל ההתנחלות, את המשך הכיבוש ואת הפרת זכויות האדם בשטחים. הפלורליזציה של התמיכה בישראל, לצד הצדדים החיוביים שבה, עלולה להחליש את התמיכה החד משמעית והאחידה של יהדות אמריקה בישראל. יתר על כן, העובדה שישראל הפכה מגורם מאחד לגורם מפלג – גורמת ליהודים צעירים רבים לוותר לגמרי על זיקתם לישראל.

הצגת היחיד של גילי גץ, יהודי ישראלי-אמריקאי שחי בניו יורק, עוסקת בנושאים אלה מהבט אישי: “השיחה האסורה” שהוא מדבר עליה היא לא רק השיחה שהחלה להידחק מסדר היום בקהילות היהודיות באמריקה, אלא גם השיחה האישית שלו עם בני משפחתו שבישראל. גץ נולד בישראל להורים שהיגרו לישראל מלטביה, ובגיל עשרים עבר לחיות בניו יורק. במהלך השנים עסק במקביל בצילום, בתיאטרון ובפעילות לוביסטית למען ישראל במסגרת ארגון “ג’יי סטריט”. כיום הוא מעלה את הצגת היחיד שלו ברחבי ארה”ב. השבר הפנים-משפחתי שהוא מדבר עליו הוא שבר מדמם, וכך גם הטון הדומיננטי בהצגה הוא אישי וכאוב. בפגישה אתו שוחחנו על ההצגה, על שינוי העמדות ביחס לישראל בקרב יהדות אמריקה, ובעיקר על השבר העמוק בשיח עצמו, שאינו מאפשר שיחה סובלנית ומקבלת בין ימין לבין שמאל. מתברר ששבר זה, שניכר בישראל כבר לא מעט שנים, אולי מאז רצח רבין, מאפיין כיום גם את יהדות ארה”ב. ההשלכות של מצב עניינים זה לגבי עתיד היחסים בין יהדות ארה”ב לבין ישראל מתבררות שוב ושוב לאורך השיחה שניהלנו.

ש: מה היו הנסיבות של כתיבת ההצגה הזאת?

ת: ב 2014, בזמן המלחמה בעזה, קרו כמה דברים חסרי תקדים בשיח הציבורי והמשפחתי. בבית שלי תמיד היה שיח מאוד פתוח. בזמן המלחמה בעזה ביליתי בארץ וראיתי שהשיח הציבורי מתחיל להיסגר. גם אצלי, במערכת היחסים האישית שלי עם אבא שלי, בשיחות הפוליטיות שלנו, התחלנו להגיע למבוי סתום. בעבר היינו יכולים להסכים או לא להסכים על נושאים פוליטיים. אבא שלי היה פוליטיקאי; הוא היה איש מפלגת העבודה, יועץ שר, שגריר ישראל. פוליטיקה זה דבר שגדלתי אתו כל החיים. ועכשיו פתאום היה לנו קושי בשיח. כשחזרתי לארצות הברית ראיתי שאותו הדבר קרה באותו זמן בהמון משפחות וקהילות יהודיות. התחלתי להבין שמשהו השתנה. באותו זמן הייתי אמן אורח  ב”לאבה”, התכנית של  המרכז הקהילתי היהודי שברחוב 14. “לאבה” מעניקים כל שנה מילגה למספר מסוים של אמנים יהודים מכל מיני תחומי יצירה. ביחד אנחנו לומדים תלמוד וטקסטים יהודיים אחרים מתוך מחשבה שזה יפרה את היצירה. באותו זמן עסקנו בנושא “זמן” בתלמוד. כל הגורמים האלה הובילו אותי למסע כדי להבין את הקושי שלי עם אבא שלי, להבין את הקושי בתוך הקהילות היהודיות, להבין את הקושי הפנים-יהודי-אמריקאי ביחס לישראל וגם את השיח הפנימי שלי. אני חי חצי מהחיים שלי בישראל וחצי בניו יורק. הזהות שלי היא חצויה. כל התהליך הזה הוביל אותי ליצור את הפרוייקט שנקרא “The Forbidden Conversation”, הפרוייקט הכי אישי שעשיתי בתור אמן. זה גם מה שהוביל למסע הזה שעדיין נמשך, תוך כדי הופעות.

p1360680

ש: במה מתבטא השבר בשיח?

ת: ככל שישראל נהיית יותר ימנית, ככל שהכיבוש מעמיק, כך הקושי של יהדות ארה”ב לדבר עליה גדל. הפיצול בקהילה היהודית-אמריקאית מעמיק; הקיטוב נהיה יותר קשה. התרבות היהודית- אמריקאית נקלעה למבוי סתום ביחס לישראל. מה שקרה אחרי המלחמה בעזה זה, שהרבה קהילות בהרבה בתי כנסת הטילו וטו מוחלט על השיח על ישראל בגלל שכשהשיח הזה עלה, הקיטוב היה גדול מידי. לא התפתחה תרבות שיח שאינה אנטגוניסטית, שמקבלת יותר מדעה אחת; או שאתה בעד ישראל או שאתה נגד ישראל. זה כבר לא שיח אחראי, בוגר וניואנסי.

ש: זה מה שקרה בארצות הברית. מה קרה עם אבא שלך?

ת: עם אבא שלי קרה דבר זהה פחות או יותר. השיח על הכיבוש, על השינוי המהותי שעובר על הציונות בזמן הזה הוא שיח מאוד קשה, כי הוא מתייחס לזהות ישראלית ולזהות יהודית. אם ישראל, שהמרכיבים הדמוקרטיים שבה מידרדרים מיום ליום, תפסיק להיות דמוקרטיה, אם הכיבוש יהפוך להיות נצחי, אז ישראל תשתנה באופן מהותי ועמה גם הזהות הישראלית. גם מערכת היחסים בין אמריקה לישראל משתנה מהותית. הערכים שעליהם התבססה הציונות, הערכים בהם מחזיקים רוב יהודי אמריקה, הם ערכים דמוקרטיים-ליברליים שלפיהם אנשים צריכים להיות שווים תחת החוק, שצדק אינו משהו אבסטרקטי.

ש: אני מנסה להיות קונקרטית יותר: מה שבר את אבא שלך? מה היה הקו האדום שלו?

ת: בהצגה אני מנסה לשחזר את השיחה האחרונה שהיתה לנו ומנסה להבין מה אמרתי שגרם לו להגיד “עד כאן” וצריך לראות את ההצגה כדי להבין את זה. בהצגה אני מנסה להבין מה היה הקו האדום שלו, ומהם הקוים האדומים שלי, ומה הם הקוים האדומים בתרבות היהודית אמריקאית . אבל ההצגה שלי עוסקת גם בשיח פה, בארה”ב. ישראל מהווה מרכיב זהותי משמעותי בחייהם של רוב היהודים שחיים באמריקה ולא חושבים על הגירה לישראל. ישראל היא חלק משמעותי מזהותם ולכן התמיכה בישראל קיימת בספקטרום רחב של דעות פוליטיות בקרב יהודי ארה”ב. העובדה שקשה לדבר על ישראל באופן פתוח, שאין תרבות שיח שמאפשרת זאת, מחלישה את הקשר לישראל. היהודים האמריקאים הליברלים מתרחקים מישראל. אם אין מקום לביקורת נוקבת על מדיניות מדינת ישראל, אנשים פשוט יעזבו את הנושא הזה, כמו שקרה בהרבה קהילות אחרי המלחמה בעזה.

ש: מה היה במלחמה בעזה שגרם לכזה קושי בשיח?

ת: קודם כל, נהרגו כחמש מאוד ילדים פלסטינים. שנית, בפעם הראשונה קמו בישראל גורמים בכירים בממשלה שאמרו “לא יהיו שתי מדינות”. מאז המגמה מאוד רעה. ברגע שמספחים את יהודה ושומרון ישראל הופכת למדינת אפרטהייד. אם המגמה הזאת תמשך, השיח יהפוך להיות עוד יותר קשה; הקיטוב יהיה חמור יותר. הכסאח בקרב יהדות אמריקה, בקרב אנשים שתומכים בישראל יילך ויקצין. זה רע לישראל וזה רע ליהדות אמריקה שמתודדת עם בעיות דמוגרפיות, נישואין מעורבים והמשכיות קהילתית.

ש: אני אהיה פרקליטת השטן ואומר כך: הציונות היתה בנויה מראש על איזושהי אחיזת עיניים, העמדת פנים שכאילו אפשר לעשות מדינה שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית, לקחת מהפלסטינאים את שטחי המחיה שלהם וגם לחיות בשלום איתם. אז אולי מספיק עם יפי הנפש הצבוע הזה? אין מה לעשות. כבשנו, זה יילך רק בכוח, ונגמר הסיפור.  הפלשתינאים אומרים בצורה הפוכה את אותו הדבר: “אתם כבשתם אותנו ואתם צריכים לעוף מכל השטחים”. ובינינו, עובדתית זה נכון. הרי תל אביב גם הוקמה על שטחים של ערבים.

ת: יש הבדל מהותי בין תל אביב לבין אריאל. באריאל לשכנים אין זכות הצבעה. אין להם שויון תחת החוק. בתוך הקו הירוק הפלשתינים מקופחים, אבל פלשתיני יכול להיות שופט בית המשפט העליון. בתוך הקו הירוק פלשתיני יכול להצביע, ללכת לבית משפט אזרחי ולקבל אותו יחס כמו ישראלי. פלשתיני מעבר לקו הירוק חי במדינה עם שתי מערכות חוקים: אחת ליהודי בהתנחלויות, שמקבל שויון תחת החוק, שויון אזרחי וחופש תנועה, ואחת לערבי שמקבל משפט צבאי, חוקים צבאיים ששונים לגמרי מהחוקים הישראליים, הגבלות על חופש התנועה, העדר זכות הצבעה ומחסור במים.

ש: אתה מאמין שיש מוצא מהמצב הזה?

ת: ודאי שיש מוצא. בכל חברה יש גורמים שמעוניינים בשלום ובדו קיום. הם עובדים מאוד קשה, בתנאים מאוד קשים כדי לקדם את החזון הזה. מדובר בארגונים משמעותיים בשתי החברות. לצדם יש גורמים מיליטנטיים שמאמינים שלשפוך דם ולדכא זה הפתרון היחיד. הגורמים המיליטנטיים בשתי החברות מנצלים את השנאה ואת הקונפליקט כדי להשיג כוח פוליטי. הם דוחפים אג’נדה שבה יש סכסוך בלתי פתיר, דתי, ששולל את קיומו של האחר ושולל את סיפורו; במציאות יש שני סיפורים: הסיפור הפלשתיני והסיפור היהודי-ישראלי.

ש: מספרים לי, ואני גם מבחינה בזה בעצמי, שיש היום יותר ישראלים שבכל זאת מבינים שהיתה נכבה. השאלה היא: אם הישראלים יבינו את הצד של הפלשתינים, והפלשתינים יבינו את הצד שלנו  – זה יוביל לפתרון?

ת: זאת תהיה תחילתו של תהליך פוליטי שלדעת הרבה גורמים במערכת הבטחון בסופו של דבר יוביל לסיום הכיבוש ולכן הוא בסופו של דבר טוב לישראל.

ש: כן, אבל למה שהפלשתינאים ישתנו? תראה, אדוארד סעיד, למשל, אמר, “כן, אירופה רדפה את היהודים. כן, היתה שואה. אז מה? למה אני, הפלשתינאי שחי בחברון, צריך לאבד את הבית שלי בגלל זה? מה זה קשור אלי?”

ת: זה קשור אליו כי הוא חי (בעבר) במדינה שבה מספר גדול של אנשים שזה הסיפור שלהם. הפלשתינאים לא הולכים למקום אחר וגם אנחנו לא הולכים למקום אחר.

ש: אתה בעצם אומר שאתה ציוני.

ת: אני ציוני. בודאי. אבל אני מאמין שהציונות סיימה את תפקידה כי הקמנו מדינה יהודית. כשהקמנו מדינה יהודית, הציונות השתנתה. מדינת ישראל היא מדינה צעירה ויש לנו עוד הרבה עבודה. אבל העבודה הכי חשובה היא בתחום של יחסנו לפלשתינים, כי הם חלק מהמדינה. הם חלק מהסיפור הציוני.

ש: אז אם הם חלק מהסיפור הציוני, אפשר להמשיך לדכא אותם.

ת: לא, אי אפשר להמשיך לדכא אותם. צריך להיכנס למשא ומתן שיסיים את הכיבוש באופן אחראי. זאת הגישה האחראית. זאת הגישה שמערכת הבטחון מובילה וזו הגישה שרוב הישראלים השפויים במדינה יתמכו בה בסופו של דבר.

p1360682

ש: אתה מאמין בזכות השיבה של היהודים?

ת: כן. היתה ליהודים זכות לחזור לישראל. אבל אין ליהודים זכות לדכא פלשתינים. יש הבדל גדול בין “חומה ומגדל” לבין הישוב ביהודה ושומרון.

ש: אז שוב: מה מאיים על אבא שלך? מאיים עליו שאתה חושב אחרת?

ת: אבא שלי צורך נראטיב מאוד ימני, למרות שהוא עצמו לא ימני, כי זה הנראטיב השולט בארץ. אני צורך נראטיב אחר, נראטיב שהוא אנטי-כיבוש. שני הנראטיבים שלנו מתנגשים ויוצרים מתחים. בגלל המתחים האלה אבא שלי אמר, “אולי לא נדבר על זה יותר”. הוא לא אמר את זה, הוא בעצם הדגים את זה. אבל זה נושא חשוב מדי מכדי שלא אדבר עליו. לי ישראל חשובה. מה שחשוב זה שכמשפחה יהודית נוכל לנהל את השיח הזה באופן פתוח. וכיון שלפי כל הסימנים השיח רק הולך להיות קשה יותר אני חושב שצריך לפתח תרבות שיח שכוללת בתוכה את הדעות שקשה לנו איתן. אסור שתרבות השיח תשלול דעות מסוג מסוים. חילוקי דעות ופולמוס הם ערך תלמודי בסיסי.  צריך לפתח תרבות שמכבדת כל מי שהגיע לשיח על עצם זה שהגיע לשיח, כי איכפת לו באיזושהי צורה, כי הוא נמצא בחדר… השיח צריך לכבד את כח ארבעת הגושים הקיימים בו: הימין הקשה, המרכז ימין, המרכז שמאל והשמאל הרדיקלי. לכל מחנה יש תומכים. מחנה התומכים של המרכז-שמאל ושל השמאל הרדיקלי באמריקה גדל. הארגונים היהודיים השמאליים באוניברסיטאות גדלים הכי מהר.

ש: אתה מחשיב את בי די אס לארגון אנטישמי?

ת: בי די אס הוא לא מונוליטי. יש בתנועת הבי די אס אלמנטים אנטישמיים. להחרים מוצרים מעבר לקו הירוק, של חברות שמרויחות מהכיבוש זה לחלוטין לגיטימי. לקרוא להשמדת ישראל זה אנטישמי ולא לגיטימי. יש בין תומכי הבי די אס הרבה יהודים שפשוט חושבים שבי די אס הוא צורה אפקטיבית ללחוץ על ישראל לסיים את הכיבוש. הם לא אנטישמים. בי די אס גדל לא בגלל שהוא אנטישמי. הוא קורץ לסטודנטים יהודים ולברלים כי הוא אומר שיש לו דרך ללחוץ על ישראל לסיים את הכיבוש. אני, כמו רוב יהדות אמריקה, נגד הבי די אס. אני בעד ישראל ונגד הכיבוש וההתנחלויות. הימין ניכס לעצמו את הדרך הנכונה להיות פרו-ישראלי. הוא לקח לעצמו את הדגל גם בארץ. את זה אנחנו בשמאל שוללים בתוקף. הדאגה לישראל והעבודה למען ישראל היא לא ימנית מטבעה. לעבוד בשביל לספח את ההתנחלויות מנקודת מבטנו בשמאל זה לא לעבוד בשביל ישראל, זה לעבוד נגד ישראל. הימין חושב אחרת, והפרוייקט הזה בא להגיד: יש כאן שני צדדים ושניהם צריכים מקום בשולחן. ותפקיד הקהילה הוא לפתח תרבות ומרחב לשיחה הזאת שלפי המחקרים רק עתידה להיות קשה יותר.

ש: אבל יבואו אנשים ויגידו לך: “החבר’ה האלה בארצות הברית, שהם שמאלנים ומעבירים ביקורת על ישראל, אלה שהם כאילו ליברלים ומתקדמים, מה אנחנו צריכים אותם? הרי מחר הם יתחתנו עם גויים.”

ת: “כאילו ליברלים” זה כינוי משפיל וזה לא מקובל.

ש: בסדר, אז שיהיה “ליברלים, מתקדמים יפי נפש, חילונים”.

ת: את מתכוונת כמו “הימנים הפשיסטים הנאצים?” קל מאוד לקרוא אחד לשני בשמות אני מראה לך שהשיח הזה הולך לכל הכיוונים וקיים גם בצד השני.

ש: נניח. בכל מקרה הם יבואו ויגידו “מה זה מעניין אותי? אני יושב עכשיו בישראל. יהדות ארצות הברית רלבנטית לי רק במידה מסוימת. דבר שני, בדיוק אותם האנשים שהם יפי נפש ושמאלנים, הרי משחקים לידיים של בי די אס. הרי כבר עכשיו הם מתבוללים. אז בדור הבא הם לא יהיו. הם עוברים “שמד רוחני”.

ת: קודם כל, מי שמשחק לידיים של בי די אס זה ביבי נתניהו. בי די אס הודו לו על כך באופן אישי. בו בזמן, מה שמעצב את דעת הקהל הישראלית זה כסף אמריקאי-יהודי. הימין האמריקאי נותן הרבה כסף להתנחלויות שלא מקובלות על הרבה ישראלים. הרעיון הזה שהימין הוא “טוב לישראל” והשמאל הוא “רע לישראל” הוא כשלעצמו רעיון של הימין.

ש: מה עם הטענה שהשמאלנים “שכחו איך להיות יהודים”?

ת: מדינת ישראל והיהדות לא שייכת לימין. יש שני צדדים. לשניהם מגיע מקום. הסיבה שישראל עדיין קיימת היא יהדות אמריקה, הכסף האמריקאי וההגנה של דיפלומטים אמריקאים על ישראל. הסיבה שארצות הברית עושה את זה היא ההשפעה של יהדות אמריקה. יש שיח שאומר: בוא נדבר על המהות, ויש שיח שאומר, בוא נוריד את הרמה. בוא נקרא אחד לשני בשמות. אני אקרא לך “נאצית” ואת תקראי לי “יפה נפש”, ואז לא יהיה שיח. בארץ אולי זה מקובל. פה זה פוגע במרקם היהודי-אמריקאי. חלק גדול מהישראלים לא מבינים את יהדות אמריקה ולא יודעים עליה דבר.

ש: למה הם לא טורחים ללמוד? כי הם ארוגנטים?

ת: כי יש בישראל גישה פטרונית ומתנשאת. יש מישהו שהציע לעשות בירת’ רייט הפוך: לשלוח ישראלים לאמריקה, שילמדו על החיים היהודיים פה. יש אנשים כמו ארי שביט, שבאים לפה וחוזרים לישראל ואומרים “חבר’ה, יש ביהדות ארצות הברית שינוי עצום, ואתם חיים בבועה”. האג’נדה של ההצגה היא שלכולם יש מקום סביב השולחן. אם אנחנו מתחילים להגיד שיש אנשים שיש להם מקום סביב השולחן ויש אנשים שאין להם – אנחנו הורסים את השולחן.

ש: אנשים יבואו ויגידו לך, “אתה נהדר. אתה נפלא. אם ישראל היתה אירופה – כל מה שאתה אומר היה נהדר. אבל אתה לא מבין את המנטליות הערבית”.

ת: מי כן מבין את המנטליות הערבית? ראשי שב”כ מבינים מנטליות ערבית? אז מה הם אומרים? הרי הם יצאו נגד הכיבוש. בסרט “שומרי הסף” הם אומרים את זה. אז כנראה שיש שני צדדים. אבל לבוא ולהגיד “השמאל לא מבין” זה רק משחק שהימין אוהב לשחק אבל זה לא קשור למציאות. במציאות יש חילוקי דעות מאוד קשים בתוך מערכת הבטחון. אם באמת איכפת לך מהמדינה, ואתה לא רוצה רק לקלל בפייסבוק, אז תקרא מה אומרים אנשים בצמרת מערכת הבטחון של ישראל. גם לשמאלנים יש בעיה דומה. יש שמאלנים שאומרים, “הכל טומאה. כל הציונות הזאת היא רק לאומנות וגזענות.” אבל זה לא ככה. כי אם אתה משווה את מה שקורה בשטחים למה שקורה בתוך ישראל – אתה עיוור. דיכוי הפלסטינים ביהודה ושומרון ואפליית הפלסטינים במשולש זה אותו הדבר? הופכים את הכל לסיפור מאוד פשוט של טובים ורעים, של בטחון לעומת חוסר בטחון. את זה אני שולל, ולא רק אני. שוללים את זה רוב האנשים שיודעים על מה הם מדברים.

ש: מה היו התגובות להצגה שלך? איפה היצגת אותה?

ת: בהצגה אני מנסה לשים לרגע בצד את השאלה מי צודק. אני רוצה קודם לדבר על הקושי האישי שלנו, בתור קהילה. אני שואל את הקהל: “למי יש קושי לדבר על ישראל עם אנשים שחשובים לו בחייו?” 90 אחוז מהאנשים מרימים את היד. הקושי שלהם נמצא במקומות שונים בספקטרום, אבל הוא כמעט תמיד קיים. כל פעם שאני מופיע, אני מופיע עם מישהו אחר. היה חשוב לי להופיע עם אנשים כמו פרופסור סטיבן כהן, פרופסור דוב ווקסמן; אנשים שחוקרים את התחום הזה ויכולים לדבר עליו בצורה רצינית. אני מופיע בכל מקום שמזמין אותי. הדרישה היחידה שלי היא שזה יהיה חלל יהודי כי זו שיחה פנים-יהודית, זו לא שיחה מופשטת על ישראל. זו שיחה על השיח היהודי והזהות היהודית.

ש: היו לך תגובות קיצוניות?

ת: לא. אנשים מכל הספקטרום הפוליטי, גם אלה שלא מסכימים אתי, אמרו שהם קיבלו הרבה מהאירוע וזאת אחת המטרות העיקריות; לא להרחיק אף אחד. יש שני סוגים של תגובות שוללות שאני מקבל. אחד מישראלים שאומרים, “מה הבעיה לדבר על ישראל? אנחנו לא מבינים על מה אתה מדבר.” אלה אנשים שאו שלא חיים בקהילה או שלא מבינים את הקהילה. מאידך, יש אנשים שאומרים, “אולי לא צריך לדבר על ישראל. אם אי אפשר לדבר על ישראל כי קשה מדי ואין תרבות שיח אז למה לעשות את זה בכלל? יש לנו מספיק בעיות.” אני לא מוכן להפסיק לדבר על ישראל ואני חושב שזה גם חשוב לקהילה.

ש: אתה חושב שיש זכות קיום עצמאי ולא אפולוגטי לישראלים מחוץ לישראל? הרי יגידו לך, “מה אתה בא לתת לנו עצות? בוא תתמודד עם המציאות היומיומית של הפיגועים ונראה אותך מדבר”.

ת: בדיוק כמו שאספקת הנשק לישראל והגנה דיפלומטית הם לא רק עניין המוגבל לפוליטיקה פנים ישראלית, כמו שהתקשורת הישראלית והפוליטיקה הישראלי מושפעות באופן מהותי מכספים אמריקיאים כך גם הכיבוש הוא לא רק עניין פנים ישראלי. להגיד שאין ליהודים מה להתערב במדינה היהודית מנותק מהמציאות ומסוכן לעתיד ישראל.

p1360681

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>