היום, בסוף השבוע הראשון של נובמבר, קוראים את הפרשה השניה בתורה, פרשת נוח, סיפור מדהים ומטריד על אפוקליפסה שהתרחשה שתי דקות אחרי שאלוהים סיים לברוא את העולם, כשהבין שבריאה זו לא צלחה. את ספרה הראשון של יעל גלר, “ארץ אררט”, אפשר לראות כמדרש מודרני על פרשת נח. אצל גלר האפוקליפסה אינה מגיעה באמצעות מבול. הרומן נפתח כשבוקר אחד הגניקולוגית ד”ר הילה קדם נאלצת להודיע לעמיתיה לעבודה בישיבת הבוקר שכל הלידות שיילדה במהלך הלילה היו לידות מת. במהרה מתברר שצירוף המקרים הבלתי מסתבר הזה הוא חלק מתופעה כלל עולמית, שכן בכל העולם יולדות נשים הרות תינוקות מתים בלבד. הזוועה הזאת שניחתת על העולם הופכת לדיסטופיה שמתגוללת לאורכו בעיקר דרך עיניה של ד”ר קדם, אהובתה ושותפתה לחיים, הדר, ונער דתי צעיר בשם יפתח שנכנס לחייהן.
ד”ר הילה קדם היא רופאה שתוהה על יכולותיה להביא חיים ולרפא לעומת יכולותיו של האל. עם היוודע מימדי האסון של התינוקות המתים היא נזכרת, במשפט שאמרה אחת המרצות שלה בזמן שלמדה גניקולוגיה ומיילדות: “בהתחשב בכוחות הנפץ האלימים שהעובר השברירי חשוף אליהם, מפתיע למדי שפציעות לידה הן נדירות יחסית” (9). היא נזכרת שעם כל הידע הגניקולוגי שלמדה, אין דבר שיכול להבטיח לידת תינוק חי גם כשהרופא מנוסה וגם כשהלידה מתנהלת כשורה. במילים אחרות, האל מעורב בעבודת הרופאה המיילדת באופן בלתי נמנע, כי כוח הבריאה ניתן לו בלבד. אהובתה של ד”ר קדם, הדר, היא משוררת וסופרת, והיא, מצדה, תוהה על היכולת שלה לברוא עולמות בידיוניים. בו בזמן הדר הרה ומצפה לילד, ובאופן צפוי הופך האסון הגלובלי למקור חרדה לשתי הנשים המצפות לילד, שקרוב לודאי שגם הוא יוולד מת. יפתח, הנער הדתי שנכנס לחייהן של השתיים הוא תורם הזרע שהוחדר לגופה של הדר. הוא מנסה לקיים את מצוות האל ולהימנע מהוצאת זרע לבטלה והדרך שלו להימנע מחטא היא לאונן בבית החולים ולמכור את זרעו לצורכי הפריה. כשהוא מגלה את דבר האסון הגלובלי הוא ממהר לברר למי הועברו הזרעים שתרם, ומוצא את הדר היפה בדירתה.
המשולש שנוצר בין שתי הנשים לנער שעובר לחיות איתן מבטא כמה מהדילמות המרכזיות שבספר. סיפור נח הוא, כזכור, סיפור ההחלטה להשמיד את האנושות כיון שעשתה “הרע בעיני אדוני”. לתיבה שבונה נח מגיעות החיות זוגות זוגות כדי לשמר את המשכיות החיים על פני האדמה, ואילו שתי הנשים מפירות את הסדר הזוגי ההטרוסקסואלי. למרות שלסביות אינה חטא מפורש בתורה, מיניות חד מינית היא בהחלט חטא, והיא קוראת תיגר על הסדר האלוהי ועל המשכיות הבריאה. הרומן מציג זוגות הומוסקסואליים נוספים, כמו שני רופאים נאהבים שאהבתם מתקיימת לצד חיי הנישואין של אחד מהם. מצד שני, מצוות הדת מציבות איסורים בלתי אפשריים: הנער המבקש להישאר טהור אינו מסוגל לעמוד באיסור הוצאת זרע לבטלה. כשגלר מפגישה את האיסור על חד מיניות עם האיסור על הוצאת זרע לריק היא מראה שכששתי לסביות פוגשות תורם זרע – מתאפשר סוג אחר של בריאה. הסוג הזה, ה”לא טבעי” כביכול, הוא קריאת התגר האנושית על האל, שלאורך כל הרומן ניצבת כאופציה וכאפשרות פתוחה. גלר גם מציבה את עצמה באופן מפורש ככותבת הטקסט. היא קורעת מדי פעם חור בתוך העלילה ומזכירה את קיומה כמי שמחוללת אותה, ובכך היא קוראת במפורש תיגר על האל הבורא; המחברות (וו שרוקה) האנושית עומדת מול האלוהית, תוהה עליה, אבל גם מבקרת אותה. הביקורת האנושית על האל הרי מתבקשת: מה יכולה להיות ההצדקה המוסרית של האל לטבח כולל באנושות? איך אפשר לדבר על אל שמחסל את כל מה שברא? אפילו אם לוקחים בחשבון שזוגות של חיות השתמרו בתיבה יעד עם נוח ועם משפחתו, עדיין הטיהור שעושה האל בעולם באמצעות המבול הוא נורא כשמתבוננים בו בעיניים אנושיות. הספר מציב, בין השאר את השאלה, האם אלוהים יכול להיות אלוהים, כשדבר לא נותר מהבריאה. אם האלוהות היא כוח מוסרי, איך אפשר להתמודד עם מות חפים מפשע? ומה כוח האדם והמדע, במקרה הזה מדע הרפואה, אל מול אלוהות כזאת.
אבל לתוך המשולש של שתי הנשים והגבר שביניהן נכנס באופן בלתי נמנע אלמנט נוסף, והוא האמנות. כבר בקריאת התיגר הארס-פואטית של המחברת לאורך הרומן מודגש הכוח הפוטנציאלי והבורא של הכתיבה. המחברת מציבה את עצמה כמי שמשמרת את הדיבור החי לעומת הכוח המשתיק של המות וכמי שמצילה את העולם ממוות, גם אם רק באופן זמני. לצד אמנות המילה ניצבת האמנות הפלסטית שבוראת אופציות נוספות של הבנה בדמות התמונות התלויות בחדרה של הדר, בעיקר תמונת “החיים והמות” של גוסטב קלימט. תמונה זו מתארת באופן תמציתי את המתרחש ברומן: המות ניצב מול קבוצה של אנשים, בעיקר נשים, שאחת מהן אוחזת תינוק. אבל מעל לכל מככבת ברומן המוזיקה דרך דמותו האניגמטית של הכנר אלכס, שבתחילת דרכו הוא מנגן ברחוב למחייתו. אלכס נבנה לאורך הרומן כדמות מקבילה ליפתח. נגינתו הנפלאה היא, כך מתברר, האפשרות היחידה לפיוס עם האל הזועם. אלכס הוא עצמו יציר הרפואה המודרנית במידת מה, כי חיוכו ניתן לו הודות לניתוח פלסטי שעבר כיון שסבל מפגם נוירולוגי נדיר שלא איפשר לו לחייך. המוזיקה היא אופן הביטוי היחיד שלו לפני הניתוח, כשפניו עדיין קפואות וקרות. מאידך, הנגינה של אלכס מקבלת מימד דתי וגאולי. על היכל התרבות שנבנה אחרי המבול מתנוסס הפסוק “לא המתים יהללו יה”, (תהילים, מזמור קט”ו) כרמז לתלות ההדדית שבין האל למאמיניו וכן כביטוי לכוח המחייה של האמנות.
הרומן של יעל גלר הוא מפתיע, בעיקר בהתחשב בעובדה שכתיבתו נחתמה כבר לפני עשר שנים, כשהסופרת היתה רק בת 28. יש בו כשרון כתיבה אדיר ושאר רוח לא מצוי. הבעיה העיקרית היא שהוא מתחיל באופן שאפתני ביותר, באירוע אפוקליפטי נורא, שלאחריו קשה מאוד לכותבת לקיים עד תום את ההבטחה שיצרה בהתחלה. החלק השני של הרומן פחות טוב מהראשון בין השאר בגלל שגלר עוברת לפאזה אליגורית מאוד, בלי להמשיך ולפתח את הדמויות. בכל זאת מדובר בספר מרתק ומבטיח. גלר, שהוכשרה בעבר להיות רופאה, מסיימת בימים אלה דוקטורט בהסטוריה של המדע באוניברסיטת פרינסטון. לא נותר לקוראת אלא לקוות שהיא תתפנה בעתיד גם לכתיבה.