חוצה את הקו; נלה לרסן והנראות של הגזע

Archibald Motley; Cocktails

“חוצה את הקו” הוא רומן קצר שהתפרסם ב 1929, בתקופת ה”הרלם רנסנס” בניו יורק. המחברת, נלה לרסן, שהיתה אחת הסופרות החשובות בתקופת פריחה זו, יצקה לתוך הרומן כמה מאפיינים מרכזיים של חייה: כמו גיבורת הרומן, קלייר קנדרי, גם היא היתה בת לאב שחור ואם לבנה, וגם היא בילתה כמה שנים אצל משפחת אמה הלבנה בדנמרק. היא נולדה ב 1891 בשיקגו, אחת משתי הערים בהן מתרחשת העלילה, וכמו גיבורותיה עברה לניו יורק ב 1912. היא מעמידה במרכז עלילת הרומן את שאלת הנראות של הגזע, את מידת הסיכוי שיש לשחורים להשתחרר מסטריאוטיפים גזעניים, ובעיקר את מרחב החופש שיש לנשים מולאטיות (כלומר, ממוצא גזעי מעורב) לחיות בחברה הלבנה בשנות ה 20 העליזות בניו יורק. אבל לשאלות שמעלה לרסן יש חשיבות ומשמעות הרבה מעבר לזמן ולמקום בהם מתרחש הרומן. הן רלבנטיות לכל הקשר בין גזעי, בין תרבותי, בין עדתי, לא רק לשחורים אלא גם ליהודים, לשאלה המזרחית בישראל של 2018, ולכל תרבות שמתמודדת עם אחרות. השאלה המרכזית שהרומן מעלה היא השאלה האם גזע בפרט וזהות בכלל היא גורל, ייעוד, אלמנט פנימי שאי אפשר לשנות, או שהזהות, כפי שהציעה ג’ודית בטלר, היא סך כל ההופעות שלה, אלמנט פרפורמטיבי ודינאמי. הגיבורה המולאטית המסתירה את מוצאה, קלייר קנדרי, שמה ללעג את אמות המידה הגזעניות של החברה בה היא חיה, ומראה לסובביה כיצד חירותה יכולה לצמוח בדיוק מתוך נקודות העיוורון הגזעניות שלהם. היא הופכת את התשוקה של הלבן למיניות השחורה לקרדום לחפור בו, ומגכיחה את אמות המידה הבורגניות הלבנות שהשחורים מנסים לאמץ. סופה הוא טראגי כיון שהיא לא מסתפקת בחציית הקו ובמעבר מהעולם השחור לעולם הלבן, אלא מתגרה ללא הרף בשומרי הסף. אבל בסופו של דבר, אפילו סופה המר הוא סוג של חירות והתרסה כנגד החברה הגזענית עד היסוד שבה היא חיה.

קלייר קנדרי היא בת לאב מעורב, בן לאב לבן ולאם שחורה, בשיקגו של סוף המאה ה 19. כשאביה מת בתגרה של שיכורים היא עוברת לחיות עם דודותיה הלבנות, הצד ה”אשכנזי” של משפחתה, ובוחרת להינשא לגבר לבן עשיר תוך ניצול העובדה שעורה הבהיר ויופיה הזוהר, כמו גם התנהגותה הפתיינית מושכים אליה את לב כל הגברים בסביבה. קלייר פוגשת את חברתה מילדות, איירין, בעת ששתיהן שוהות בחופשה בעיר ילדותן – שיקגו. השתיים נפגשות במסעדתו של מלון מפואר ללבנים בלבד, אליו נמלטה איירין מחום היום הקייצי. כמו קלייר, גם איירין היא בת תערובת, היא רק נראית קצת פחות לבנה. עדיין, כפי שמציינת קלייר, גם איירין היתה יכולה “לעבור את הקוים” בקלות ולחיות כלבנה. אלא שאיירין בחרה חיים אחרים לגמרי: היא נישאה לרופא משפחה שחור, ילדה שני ילדים, וחיה יחד עם משפחתה בהרלם, ניו יורק. איירין מייצגת באורח חייה את מאפייני ההרלם רנסנס: היא חיה בקהילה בורגנית שחורה ונהנית מהחיים הנוחים שמדינות הצפון של אמריקה מאפשרות לשחורים לראשונה מאז מלחמת האזרחים. ההרלם רנסנס פרח על רקע ההגירה של מליוני שחורים ממדינות הדרום למדינות הצפון באמריקה, בעיקר למרכזים האורבניים בניו יורק, שיקגו, פילדלפיה וכמה ערים גדולות נוספות. בתקופה הזאת השחורים לראשונה אינם צריכים לעבוד את האדמה ולחיות באחוזות ובמטעים בתנאי מחיה קשים, והם נהנים מהעובדה שמלחמת העולם הראשונה גרמה למחסור בידיים עובדות בתחומי התעשיה והמכונאות. הם נכנסים למקצועות האלה, וכן ללימודים אקדמיים. יחד עם זאת, השוויון שלהם הוא מוגבל גם בצפון: הם שווים אבל נפרדים: הם מבלים במועדונים משלהם, לומדים בקולג’ים לשחורים, וחיים ברבעים נפרדים בתוך הערים הגדולות. הלינצ’ים התכופים שמתבצעים בדרום רודפים אותם פחות, אבל השמועות עליהם עדיין מהדהדות בסלון הבורגני של משפחת רדפילד, משפחתה של איירין. הפריחה התרבותית בהרלם מביאה לבנים רבים לבלות ב”מועדון הכותנה” ובשאר מועדוני הג’ז, המאפשרים להם לרקוד ולהנות מנגינתם של גאוני המוזיקה השחורה של התקופה. יחד עם זאת, מדובר בזרימה חד כיוונית: לבנים מגיעים להרלם כדי לבלות בה, בעוד שלשחורים אסור לבלות במועדונים של לבנים.

הרומן נפתח במכתב המגיע אל איירין רדפילד מחברתה קלייר קנדרי, בו קלייר מפצירה בחברתה להיפגש שוב. מכתבה של קלייר מעלה באיירין את זכרונות הפגישה הראשונה: השיחה על גג המלון בשיקגו והמפגש הטראומטי עם בעלה הלבן והגזען של קלייר, שאינו יודע שנישא לאישה, ששמץ של דם שחור זורם בעורקיה. המפגש של שתי הנשים במסעדת המלון ללבנים בלבד היא מופת של כתיבה עתירת ניואנסים פסיכולוגיים. למעשה, אופן תיאור המפגש מתוך תודעתה של איירין מדגים עד כמה הגזע הוא מושג שנתון להבניה חברתית. איירין רדפילד אינה לבנה לגמרי, אבל היא לבנה מספיק בשביל לשבת במסעדת יוקרה במלון ללבנים בלבד. האישה המביטה בה, ומתבררת מאוחר יותר כחברתה מילדות היא יפהפיה לבנה, כך שלא ברור שיש לה קשר לשאלת הגזע או חציית הקוים. אופן העברת המידע בסצינה ממחיש עד כמה הלבנות או השחורות אינם קטגוריה נראית, למרות שלכאורה אין דבר נראה יותר מצבע עור. רק כשקלייר מציעה לאיירין “לעבור” כלבנה גם כן, מתחילה להתברר המעורבות שלה בנושא ה”מעבר” מהתרבות השחורה ללבנה. למעשה, העובדה שגזע הוא קטגוריה מבלבלת כל כך נובעת מהעובדה שהגזען או מקטלג הגזעים (התמים לכאורה) מתיימר להתבסס על קטגוריות נראות לעין: צבע העור, צורת האף, מבנה הגולגולת. אבל העובדה שהגזענות קודמת לגזע ברורה מההסטוריה של השימוש במושג, וכאן יש ליהודים עניין משותף רב עם השחורים: עבודותיו של סנדר גילמן, למשל, חקרו את פיתוחם של מושגים רפואיים גזעניים בסוף המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20. מחקרים אלה  ייחדו את האף היהודי הבולט, כף הרגל היהודית השטוחה והמעוותת ועוד באופן מדעי לגמרי, לכאורה. באופן דומה הגוף השחור היה נתון לאבחונים שהפכו אותו לפתולוגי והסיקו מהפתולוגיה הפיזית את הפתולוגיה הנפשית והדגנרציה בסולם ההתפתחות האבולוציונית. במילים אחרות, ה”סימנים” לנחיתות הגזעית הם תמיד דינאמיים והם משרתים אידיאולוגיה של הבדל מיני ושל פרופיליזציה גזעית. הפרדוכס במפגש בין הלבן לבין ה”אחרים” הקולוניאליים שלו היה שהנתין הקולוניאלי, במקרה זה – השחור, נדרש להידמות ללבן, לנסות לעדן את אופיו החייתי ולאמץ אורח חיים נוצרי מהוגן. אולם משאימץ השחור את החזות הלבנה – החל לעורר בלבן חרדה מפני חוסר היכולת להבחין בשונות שלו. השחור, כפי שכתב הומי באבא, נדרש להיות לבן, אבל לא לגמרי, או White but not quite. מעבר לחרדה הפסיכולוגית מדובר גם בצורך פרקטי: אם לא נשתמש בפרופילים גזעיים איך נדע את מי להכניס למסעדה במלון ואת מי לא (במקרה של הרומן) או, את מי להעביר את הבדיקה הבטחונית בשדה התעופה ואת מי לא (במקרה של מדיניות הלוחמה בטרור נכון ל 2018).

בהמשך העלילה נעתרת איירין בלית ברירה להפצרותיה של קלייר להיפגש שוב. קלייר הופכת לחלק מחייה של איירין כיון שהיא משתוקקת לחזור אל חיק הקהילה השחורה ממנה צמחה ומנצלת את העובדה שבעלה נוסע לעסקיו כדי לבלות עם בני חוגה של איירין. הבילויים התכופים של קלייר אצל איירין וחבריה חושפים אותה שוב ושוב לסכנה שבעלה הלבן והגזען יגלה את מוצאה השחור לרבעין. למעשה, המפגש בין קלייר, שהחליטה לחצות את הקו, לחברתה שהחליטה שלא לעשות זאת, ממחיש את עצם הדרמה של תקופת ההרלם רנסנס: כיון שבתקופה הזאת השחורים הופכים לבורגנים עירוניים, הם נעשים דומים מדי ללבנים. המוזיקה שלהם נעשית מורכבת יותר ומהנה יותר, השירה שלהם נעשית נערצת יותר והופכת למיינסטרים, הכתיבה שלהם מעוררת הערכה גם מחוץ לחוגי השחורים. אבל בדיוק בגלל שהם גורמים עונג גורף לקהל הלבן, ובדיוק בגלל שהם מאמצים אורח חיים עירוני בורגני – הם נעשים מאיימים יותר. למעשה חוקי הגזע התקפים בארה”ב באותה תקופה אינם טובים בהרבה מחוקי הגזע של נירנברג. כפי שמציינת המתרגמת, תמר מישמר, באחת ההערות בספר, גם שמינית של דם שחור מספיקה כדי שאדם יאבד את זכויות האזרח המגיעות לאדם לבן, והעובדה שעורו לבן לא יכולה לשמש ערובה לדבר. על רקע זה, בחירתה של קלייר לחצות את הקוים היא בחירה שיש עמה סכנה ממשית ביותר.

לעומת קלייר איירין מתוארת כאישה המולאטית שבוחרת לכאורה באותנטיות גזעית ונמנעת מלשקר באשר למוצאה. היא גם חשה מרומה ומנוצלת כשקלייר מעמידה אותה בסיטואציה בה היא נאלצת להתמודד עם גזענותו של ג’ק בלו, בעלה של קלייר. היא מסרבת להעמיד את עצמה במצב כזה שוב, ובצדק. אבל האם איירין אכן נאמנה למורשת השחורה שלה? למעשה, נלה לרסן, המודעת לאלמנט המעמדי במשולש הזהות הידוע מגדר-גזע-מעמד מתארת את איירין כאישה שאינה מתכחשת לגזעה, אבל בו בזמן נאמנותה לכללי הבורגנות העירונית מעידה על שאיפתה להידמות ללבנה. כזכור, המקום בו פוגשת איירין את קלייר לראשונה אחרי שנים הוא מלון ללבנים שהיא עצמה בחרה להגיע אליו. היא מגיעה אל מרומי המלון, שם ממוקם בית הקפה המאוורר, כיון שהיא נגעלת מהחום, הצפיפות והזיעה של ההמונים בשיקגו ומבקשת להתנתק מהם ולהתנשא, פיזית, מעליהם. איירין ובעלה, בריאן, יושבים לארוחת הבוקר בביתם בהרלם כמו ג’נטלמן בריטי ואשתו הליידי הלבנה. הוא לועס טוסט שהמשרתת השחורה (!) מגישה לו, והיא מודאגת מהביטוי המוחצן מדי של נושאים מיניים בחינוכו של בנה. גישתה הבורגנית לחיים אינה רואה בחיוב את נסיונו של בעלה לעמת את ילדיהם עם מציאות החיים של השחורים כבר בגיל צעיר, כך שדיבורים על לינץ’ ושנאה גזעית – מקומם לא יכירם בסלון שלה . איירין ובעלה ישנים בחדרי שינה נפרדים גם כסמל מעמד, כלומר כרמז לשפע הכלכלי המאפשר חיי רווחה, אבל גם כאקט הרומז על העדרה של תשוקה אמיתית בחיי הנישואין שלהם. הדיכוי או האילוף של התשוקה המינית הוא, בין השאר, תגובה לתפיסה של האדם השחור, ובעיקר של האישה השחורה כבעלת מיניות חייתית ומתפרצת. האילוף של המיניות הוא אקט בורגני טיפוסי, אבל במקרה של איירין זהו גם אלמנט הכרחי בהפיכתה לסובייקט לגיטימי ומהוגן בחברה העירונית הלבנה. איירין מנסה לאלף גם את תשוקתו של בעלה לעזוב את אמריקה הצפונית הגזענית ולעבור לברזיל שם, כך הוא מאמין, לא ייצטרך להתנצל על מוצאו הגזעי. היא גאה בכך ששיכנעה אותו לוותר על תשוקתו, ושרתמה אותו לחיים של אחריות מקצועית ופרנסה הגונה כרופא, למרות שהוא מתעב את מקצועו. תשוקתו של ברייאן, האיש החום (brown) מאיימת לפרוץ כל רגע, ואיירין חיה בחרדה מתמדת מפני חידוש התשוקה הזאת, כיון ש”איירין לא אהבה שינויים” (77). כדי להפיס את תשוקתו של בעלה לעזוב את חייהם הבורגניים שמחירם אפליה גזעית ולעבור לברזיל היא ממציאה תחבולות שיסיחו את דעתו, ושיחזירו את שיווי המשקל העדין לחייהם.

גישתה של קלייר לחיים היא הפוכה: היא לא מיישרת הדורים ומדחיקה עימותים, אלא תופסת כל אדם בתשוקתו והופכת אותה לכלי שליטה בידיה שלה. היא מודעת לעובדה שהיא יפה, ולכן היא מפלרטטת עם גברים ומעפעפת בעפעפיה הבהירים המכסים על עיניה הגדולות, השחורות. היא לא מאויימת מההקשרים המיניים המיוחסים לה ולמעשה היא מחזירה אותם בלגלוג קל לשולח: בשיחתן הראשונה של קלייר ואיירין נרמז שהעלמותה של קלייר מהשכונה השחורה והופעתה מדי פעם עם גבר לבן בפארק עוררה רכילות מרושעת. ברור מהנרמז שהצעירות השחורות שנותרו בשכונה היו בטוחות שהיא עוסקת בזנות. אבל קלייר, בחן האופייני לה מבהירה לאיירין כמה נואלת היתה המחשבה הזאת: לא רק שהיא לא הפקירה את מיניותה, היא גם נישאה כדת וכדין לגבר הלבן שהתאהב בה. קלייר מנצלת באופן ציני ומחוכם את הגזענות של דודותיה הלבנות, שאספו אותה לביתן אחרי מות אביה. בשיחתה עם איירין היא מספרת: “הן אסרו עליי להזכיר שחורים בשכונה או אפילו להזכיר את הצד הדרומי. תהיי בטוחה שלא הזכרתי… כשנוצרה ההזדמנות לברוח האיסור הזה הועיל לי מאוד. כשג’ק, מכר מימי בית הספר של כמה אנשים בשכונה, בא מדרום אמריקה עם הון עצום, איש לא היה יכול לספר לו שאני מעורבת” (35). במילים אחרות, היתה זו הדרישה הגזענית של הדודות שקלייר תסתיר את מוצאה, שאיפשרה לקלייר לצאת מהשכונה המעורבת לחיים של עושר עם גבר לבן בלי הרבה מאמץ מצדה. באופן דומה היא רותמת את יופיה ואת הקסם האישי שלה כדי לשכך כל תחושה של כעס או דחיה בלב איירין. לכל אורך הרומן איירין מנסה להרחיק את קלייר מעולמה ומחייה, אבל ברגע שקלייר מופיעה בפניה היא נכנעת ליופי ולקסם האישי שלה, בהיקסמות שיש בה גם גוון של תשוקה אירוטית. ואכן, מבקרות רבות ראו את החשד של איירין שקלייר מנהלת רומן עם ברייאן, בעלה של איירין, כהשת הדרישה הבורגנית לריסון התשוקה ולאחריות לכה של התשוקה הלסבית של איירין עצמה. גם את תשוקתו של בעלה כלפיה שומרת קלייר באמצעות עפעופים והתנהגות קוקטית ולא באמצעות תביעה לאחריות משפחתית.

ההבדל בין קלייר לאיירין נובע מיחסן לשאלת ההבדל הגזעי כאתר של תשוקה ופטישיזם. איירין מבינה את ההבדל הגזעי כאלמנט שיש להשלים עמו, ותוך כדי כך היא מחקה את האתוס הבורגני הלבן באותו האופן שבו תיאר הומי באבא את החיקוי של הנתין הקולוניאלי: זהו חיקוי שנועד מראש להיכשל ברגע שבו הוא כמעט מצליח, כיון שמטרתו היא לשמר את יחסי האדנות של הלבן על השחור. לכן השחור תמיד יהיה רק חיקוי של הלבן, ולעולם לא לבן “באמת”. לעומת זאת קלייר מצליחה לשחק ביחסי הכוחות בינה לבין הלבנים גם בגלל דמיונה הרב ללבנים, אבל גם בגלל שהיא מבינה את הסצינה של ההבדל הגזעי כסצינה של תשוקה שמולידה את הפטיש הגזעי כאובייקט מיני. בחיבורו המכונן על הפטישיזם תיאר פרויד את הרגע שבו מגלה הילד (הזכר) את ההבדל המיני. זהו הרגע שבו הוא מבין שלאמו חסר איבר מין גברי. במקרה של הכחשת ההבדל נוצר הפטיש, החפץ שמסמל את איבר המין החסר ומחפה על העדרו. הפטיש בסיפור הפרוידיאני הוא חפץ שמעורר תשוקה ובו בזמן חפץ שמסייע לילד להתגבר על חרדת הסירוס הפוקדת אותו עם גילוי ההבדל המיני. הילד חרד מפני ההבדל המיני, ובו בזמן ההבדל הוא זה שמאפשר תשוקה מינית. האחר מעורר חרדה באחרותו, ובו בזמן הוא מעורר תשוקה. את ההבדל האמור בין קלייר לאיירין אפשר להדגים באמצעות סוג הסצינה החברתית שכל אחת מהן יוצרת : איירין מארגנת בהרלם נשפי צדקה שבהם נוכחים גם אינטלקטואלים לבנים. בנשפים האלה משחקים השחורים את המשחק הלבן, והלבנים נהנים ממנו. זוהי הסצינה הקולוניאלית שמשמרת את יחסי הכוחות למרות שהיא בנויה כולה על חיקוי של נורמות לבנות. לעומת זאת על קלייר חביבות סצינות ההתחפשות שבעיני איירין הן כל כך מתועבות ומשפילות: היא נהנית להציג לבעלה את חברותיה המולאטיות מבלי שהוא מנחש שהן אינן לבנות לגמרי, וכך מגכיחה את האופן שבו בעלה הגזען, ג’ק בלו, חושף את חרדתו מפני הגזע השחור. איירין, המנסה למנוע הישנות של סצינות כאלה מחשש שג’ק יגלה לבסוף את סודה של אשתו אינה מבינה שקלייר שואבת הנאה מההתגרות בגורלה. למעשה, גם למפגש החברתי האחרון שמתואר בספר היא מגיעה תוך ידיעה שבעלה יצא לעסקיו, אבל הוא אינו רחוק במיוחד ממקום הימצאה, ולכן יש סכנה שהוא יגלה שהיא מבלה עם שחורים. לעומת זאת, כשאיירין מתארת לבעלה, בריאן מדוע היא מנסה להיפטר מחיזוריה של קלייר, הוא מנסה להסביר לה את העובדה שהיה לה גם יתרון במפגש עם הבעל הגזען, ושלא היתה רק בעמדה של קורבן. היא אינה מבינה את המשחק הדינאמי הזה. בריאן גם מזכיר לקלייר מקרה ידוע, שבו לבן שהגיע למתחם הבילויים השחור כיון שנתן עינו ביפהפיה שחורה, נורה על ידי בן זוגה השחור (72). התשוקה של הלבן לשחור נעלמת מעיני איירין ולא מובנת לה, כמו גם הפן ההומוריסטי והציני שבעלה ברייאן מוצא במין (79), ביחסי גזע – בכל דבר שהיא רואה ברצינות בחומרה. לעומת זאת, המשחק של קלייר בפטיש הגזעני הוא המעניק לה את כוחה הרב, ובה בעת, גוזר עליה את גורלה.

הבדל אירוני נוסף בין קלייר לאיירין הוא באופן בו הן מתייחסות לנושא העבודה. קלייר היא אישה שאפתנית וככזאת היא בהחלט עובדת. למעשה, בתמונה הראשונה שבה היא עולה בזכרונה של איירין, היא תופרת לעצמה שמלה, כיון שהחליטה לצאת לפיקניק יום ראשון של בית הספר בשמלה חדשה. אותה גישה לעבודה מאפיינת אותה לאורך כל הדרך: עבורה, כמו עבור הקפיטליסט הלבן, עבודה קשה היא לגמרי הכרחית ומקובלת, אבל היא רק אמצעי להתקדם בחיים. משהתקדמת בחיים, את יכולה לחיות חיי נוחות שמבוססים על רווחי עסקים ולא על עבודה קשה. גם בתחום העבודה קלייר מצליחה לנצל את המשפטים הקדומים של הלבנים כנגדם. בחברה האמריקאית הגזענית השחור הוא העבד, אבל באופן פרדוכסלי הוא גם נחשב לפרא עצל שאינו מוכשר לעבודה. כך, תקופת שהותה של קלייר אצל דודותיה הנוצריות הופכת לתקופה של עבדות, ובו בזמן לתקופה של היטהרות מחטא קדמון. בשיחתה הראשונה עם איירין היא מסבירה: “הן חשבו שעבודה קשה תהיה טובה בשבילי. יש לי דם שחור, והן השתייכו לדור שכתב וקרא מאמרים ארוכים תחת הכותרת: ‘האם השחורים יעבדו?’ וגם, הן לא היו בטוחות שהאל הטוב לא התכוון שהבנים והבנות של חם לא יזיעו משום שהוא לעג לנוח הזקן ששתה טיפה אחת יותר מדי.” (33). מבחינתה של קלייר תקופת העבודה היתה קשה, אבל היא זו שהפכה אותה לאדם שאפתני והיא זו שגרמה לה להבין כי עליה להימלט לחופש, והחופש היה העולם הלבן. משנישאה לאיש עסקים עשיר היא פנויה לטייל בעולם ולחיות חיי נוחות.

לעומתה גם איירין רדפורד אינה עובדת למחייתה, בהיותה בורגנית ואשת רופא. אבל היא מעבירה את זמנה בעמל אינסופי סביב נשפי צדקה לקידום מעמדם של השחורים העניים. העובדה שהיא נותרה נאמנה לגזעה אבל הצליחה להתעלות מעל מצוקות חומריות נוטעת בה תחושת חובה אינסופית כלפי מי שהצליחו פחות ממנה, אבל ברור שהיא גם נהנית לשחק את המשחק הבורגני של נשפי ריקודים, מסיבות תה ומסיבות צדקה השולחות אותה פעם אחר פעם לקנות “משהו הגון ללבוש”. העבודה שלה אינה עבודה בשכר, אבל היא גם אינה עבדות רשמית. זוהי עבודת הצדקה המפרכת והאינסופית של האישה הבורגנית בעולם של גברים. לעומת זאת “לא היה שום דבר קורבני בגישתה של קלייר קנדרי לחיים ולא הייתה לה שום מחויבות מעבר לסיפוק התשוקה המיידית שלה” (12). השאלה העולה מההשוואה בין הנשים היא, האם הנאמנות לגזע הוא גישה קורבנית? האם קלייר, שאינה נאמנה לגזעה, היא היוצאת מהרומן הזה מנצחת?

הרומן של לרסן מתרחש בשנות העשרים של המאה העשרים ומאה שנה עברו מאז נכתב. אבל במקום שיהפוך תעודה הסטורית ותו לא הוא מברר שאלות שמטרידות את העולם גם היום וביתר שאת: האם יש משהו אינהרנטי בזהות המוסלמית שמאיים על העולם המערבי, או שהמוסלמי הוא האחר התורן של העולם המערבי כפי שהיהודים והשחורים היו לפניו? למעשה, עצם השאלה האם המוסלמי הוא שחור היא שאלה חשובה, כיון שהגזע הוא, כאמור, קטגוריה דינאמית. בתחילת המאה העשרים היהודים והאיטלקים נחשבו לשחורים, וניתנו בהם סימנים, כאילו היו קטגוריה נפרדת. העובדה שהיום שני העמים נחשבים ללבנים אין פירושה שצבעם השתנה, כמובן, אלא שחל שינוי במערך הכוחות הגלובלי כך ששתי הקבוצות כבר אינן במעמד השחור, האחר, המאיים. שאלות של גזע ושל אחרות עומדות מאחורי דרמות פוליטיות: האם עהד תמימי, הנערה הערביה שסטרה לחייל צה”ל, הפכה לסמל של גבורה והזדהות בכל העולם כיון שהיא בהירת שיער ותכולת עיניים? האם העולם המערבי זקוק לנתין קולוניאלי דומה לו ולבן כמוהו כדי להזדהות עם מצוקת הכיבוש? כך גם לגבי הדינאמיות של הדחיה כלפי האחר והתשוקה אליו. זכורה לי הערה של מלומד כלשהו ביחס לטענת התימנים שילדיהם נחטפו בשנות החמישים על ידי נציגים של הממסד הלבן. הוא סבר שאין זה הגיוני, כיון שהתימנים נחשבו דוחים ופרימיטיביים בעיני האשכנזים חשוכי הילדים שביקשו לאמץ ילד. האמנם? קשה להחמיץ את ההתייחסויות של הממסד הלבן דאז לפוריות המינית של התימנים. מאחורי ההערות הגזעניות ובמסווה של גזענות פושעת אפשר לגלות  את התשוקה של היהודי האשכנזי, ניצול השואה כרות החוטר, ליכולת של היהודים השחורים להעמיד צאצאים. נלה לרסן לא יכלה לחזות את כל אלה, כמובן, אבל הראיה המפוכחת והניתוח החד שלה ברומן המעבר החשוב הזה מציעים כלים רלבנטיים לדיון שנים רבות אחרי שהרלם היה גטו שחור ותוסס.

תודה להוצאת “עם עובד”, ולמתרגמת תמר משמר שתרגמה את הרומן החשוב הזה לעברית.