המציאות עולה על כל דמיון; “המלך צ’ינגיס הראשון” מאת יונתן ילון

%d7%a6%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a1-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94“הרוצה לייסד רפובליקה חדשה או לשנות את כל הסדרים הישנים ברפובליקה קיימת חייב לעשות כן על דעת עצמו.”

ניקולו מקיאוולי, “הנסיך”.

ההסטוריה, כך אומרים, היא סיפורם של המנצחים. היא גם הסיפור של הגברים, בדרך כלל, כי הנשים הן רק השכר למעללי הגבורה של הגבר החזק, שהשתלט בכוח הזרוע ועל כך זכה להערצת הקהל והנשים שבתוכו. בתורת השלטון טמון פרדוכס: אתה לא יכול להפוך לשליט אם אתה לא מפעיל כוח. מצד שני, השתלטות כוחנית היא תמיד לא מוסרית במידה מסוימת. אה, דמוקרטיה אמרתם? הבעיה היא שגם בדמוקרטיות, כמו בדמוקרטיה של ויימאר, למשל, לעיתים קורה שהעם בוחר באופן דמוקרטי בדיוק במי שמזלזל בדמוקרטיה. לא זו בלבד אלא, שהשליט הנבחר הודות לכוחניותו מוכתר בדיעבד גם כגאון פוליטי, כי אחרת איך הוא ניצח? מן הסתם, כדי לנצח צריך להיות חכם, ומכאן יוצא שהחזק הוא לא רק חזק, אלא גם חכם וצודק, שלא לומר – נערץ. שלא לומר – משיח.

%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%98%d7%a8%d7%98

במה דברים אמורים? ספרו של יונתן ילון, “המלך צ’ינגיס הראשון” מודע היטב לפרדוכסים האלה. בשיחה עמי ועם מבקרים אחרים חוזר ילון שוב ושוב על הטענה שכתב את הספר כטקסט אסקפיסטי בזמן שסבל מצרות צרורות בחייו האישיים. הוא אמר למראייניו ביותר מרמז שהוא לא אוהב את השקיעה של סופרים ישראלים בתוגה אינסופית ואת הנטיה לכתיבה ריאליסטית מלאת כאב. הוא עצמו רצה לכתוב משהו הומוריסטי, כדבריו. לכן ברח מצרותיו האישיות וכתב על רודן דמיוני בארץ רחוקה. הרומן פורס את עלילותיו של אמריקאי שמוזמן לממלכת צ’ינגיסטן  ונשבה בקסמה תרתי משמע, עד שהוא מבין שאינו יכול לצאת ממנה. גיבור הרומן, טוראן, קצת כמו ילון עצמו, מנצל הזמנה שמגיעה אליו לאמריקה מהמלך צ’ינגיס כדי לברוח ממנעמי המערב ברגע קשה בחייו: הוא פוטר מעבודתו, חברתו עזבה אותו, ואין לו הרבה מה להפסיד. בצ’ינגיסטן, אחת מארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, הוא יכול לזכות לכבוד מלכים. אביו, שברח מהדיקטטורה, היה פעם בן בריתו הבכיר ביותר של המלך עד שיחסיהם החמיצו והאב ברח לאמריקה. עכשיו מציע המלך צ’ינגיס לטוראן לחזור לשורשיו.

אבל מה לעשות, שככל שתרחיק ללכת – לא תימלט מעצמך. הספר שיצא מתחת לידיו של ילון לא רק רלבנטי, עכשוי והכי ישראלי שאפשר, בדרכו העקיפה הוא גם טקסט שמעורב בנעשה בעולם לקראת סוף שנת 2016: עליית טראמפ בניגוד לכל הסקרים, הישארות הביבי כנגד כל התצפיות, ושמועות על דיקטטורים בארצות רחוקות, כמו קים ג’ונג איל, שלעומתם מחויר הדיקטטור החביב צ’ינגיס, על כל יומרתו. כשאני שואלת את יונתן אם ספרו יכול לשמש מדריך לעריץ מתחיל כמו טראמפ הוא אומר,  “לו הייתי אמריקאי אולי הייתי מודאג, אך באופן מפתיע חשתי קורת רוח משונה, כאילו הבחירה בטראמפ באה לתמוך באמור בספרי או לספק לי חומרים טריים עבור ספר ההמשך. נראה לי שיותר ממה שיש לטראמפ ללמוד מ”המלך צ’ינגיס הראשון” על משטר סמכותני, לי ככותב יש מה ללמוד ממנו על בדיחות מפתיעות שמתכתבות באופן חלקי עם המציאות.”

זה בדיוק מה שמטריד אצלך! אני עוקבת אחריך בפייסבוק ושמתי לב שכל פעם שמנהיג אידיוט עושה מעשה מטורלל אתה ממש שמח. קים ג’ונג איל החליט לאסור על נתיניו להשתמש בסרקזם? אתה עולץ. פסל החליט להעמיד פסל מוזהב של נתניהו בכיכר רבין? אתה שולח הודעה מטעם ממלכת צ’ינגיסטן שמדובר בפסל נמוך מדי. אז מה אני צריכה להבין מזה על הספר והמשכיו הפוטנציאליים? שהספר הוא הגזמה קלה בלבד של המציאות?

החיים לא יהיו פשוטים ונעימים יותר בלי סרקזם? אבל ברצינות, הספר מתייחס לתופעה שלעריצים אין אף אחד שילחץ בשבילם על דוושת הגז, והם ממשיכים להתקדם ללא מפריע אל מחוזות השיגעון. יש מקרים שזה הרבה יותר עצוב ממצחיק, אבל כבר היו לא מעט דיקטטורים שההתנהלות שלהם היתה קומית, כנראה מבלי להתכוון לכך. שאבתי ממעשיהם האמיתיים של קדאפי, קים ג’ונג איל ובעיקר ספרמורט ניאזוב (נשיא טורקמניסטן לשעבר) השראה רבה לדמותו והתנהלותו של המלך צ’ינגיס הראשון.

%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%98-%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%96%d7%95%d7%91

ספרמורט ניאזוב, שליט טורקמניסטן לשעבר, ששימש השראה לדמותו של המלך צ’ינגיס

 

אחת הבחירות המפתיעות בספר היא העובדה שהדיקטטור צ’ינגיס הוא לא רק מצחיק, הוא גם חביב למדי. ממתי דיקטטורים אמורים להיות חביבים?

זה הרבה יותר מעניין ככה, לא? העדפתי לא ליצור עוד דמות חד-ממדית של דיקטטור כפי שבדרך כלל מופיעה בספרות. קראתי לא מעט פרוזה עם דיקטטורים, מטרוחיו של “חגיגת התיש” ועד לנשיא סנואו מ”משחקי הרעב”, ואיכשהו הם תמיד הוצגו כדמויות שליליות. חשבתי, למה שלא יהיה אחד שיש בו גם צדדים חיוביים?

הספר שכתב ילון מסגיר את הידע הרב שלו בתחום מדע המדינה, והוא אכן בוגר תואר ראשון בתחום. כמו ניקולו מקיאוולי ב”הנסיך”, מאיטליה של המאה ה 17, כך גם ילון חף מאשליות לגבי טיבם של מנהיגים ומניעיהם. וכמו “מכתבים פרסיים” של מונטסקייה הצרפתי בן המאה ה 18, כך גם “המלך צ’ינגיס” הוא סטירה שמשלבת מציאות ופנטזיה כדי להעביר ביקורת על מידת המוסר והצדק בשיטות ממשל שונות. לטענת ילון עיקר כוונתו לשעשע את הקורא ולא לקדם אג’נדה פוליטית, אבל לאור המציאות של תחילת המאה ה 21 הופך השעשוע לעיתים להרה אסון.

%d7%9e%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%91%d7%9c%d7%99

ניקולו מקיאוולי, מחבר “הנסיך”, 1469-1527, פירנצה, איטליה

ילון הוא סמנכ”ל שיווק של חברת הייטק, והידע שלו בשיווק מוסיף נופך נוסף של משמעות לספר. הגיבור שלו, טוראן, גם הוא איש יחסי ציבור, וככזה הוא תורם את חלקו להאדרת שמה של צ’ינגיסטן ברשת הגלובלית. אבל כאן עולה השאלה עד כמה יכולה דיקטטורה מסוגרת וטוטליטרית לקיים משטר של השתקת האופוזיציה בעולם שחשוף לגמרי לתקשורת הגלובלית, באופן שקשה לשלוט בו באופן מוחלט. בספרו של גו’רג’ אורוול, 1984, מתואר העולם העתידי כעולם שבו התקשורת משמשת כלי לשליטה מוחלטת בנתיני המשטר הטוטליטרי. פוקו היה ההוגה שתאר את יכולת הפעפוע של הכוח בעולם הפוסט מודרני באופן המורכב ביותר: העולם שלו הוא עולם פאן אופטי, והסובייקט הוא סובייקט נצפה, עד שאינו אלא תוצר של הכוח היוצר אותו. אבל כמו תמיד בסיפורים בנוסח הגולם שקם על יוצרו, גם במקרה של האינטרנט התברר שמדובר בחרב פיפיות בעלת שני צדדים: השלטון יכול לחלחל לחיי הפרט, אבל הוא לא יכול לשלוט במידת חלחול המידע הגלובלי לתוך המערכת הנשלטת. כך יוצא שצ’ינגיסטן אינה יכולה להיות מבודדת לגמרי מהעולם, למרות רצונו של המלך לנתק את נתיניו מכל מידע ביקורתי. באופן לא מפתיע, טוראן מגלה יכולת התנגדות לעריצותו טובת הלב של מיטיבו, צ’ינגיס, ובה בעת מגלה שאינו המתנגד היחיד של המלך. באופן שמזכיר מאוד את “עלילות פרדיננד פדהצור” ספר הילדים המופתי של אפרים סידון, העם הנדכה ביותר עדיין מסוגל להפעיל כוח נגד לעריצות המלך.

וכן, כפי שציינו כבר כותבים אחרים, הספר מעלה גם את השאלה האם עדיפה דמוקרטיה בכל מחיר על פני דיקטטורה נאורה, נוחה בסך הכל, שלוקחת בחשבון את רווחת האזרח. הרומן מצייר את צ’ינגיסטן כמקום שבו אנשים לא חופשיים להביע את דעתם, אך גם לא רעבים ללחם, לעומת אמריקה הקפיטליסטית הדורסנית שבה אנשים נלחמים לעיתים על קיומם. בזמן הקריאה נזכרתי ביותר מסיפור אחד ששמעתי בימי חיי ושלימד על יחס אמביוולנטי מאוד של אנשי הגוש הקומוניסטי לשעבר כלפי מהפיכת הפרסטרויקה שגרמה להתפרקות הגוש. חברה סיפרה איך עליית גורבצו’ב גרמה לה ולמשפחתה לרעוב ללחם וזכרה את ימי המהפיכה כימים של חוסר בטחון בסיסי ביותר. חברה אחרת סיפרה שביוגוסלביה של טיטו לא היה חסר לה ולמשפחתה דבר מבחינה חומרית, ועוד ועוד. מהו, אם כן, יתרונה של הדמוקרטיה על פני משטרים אחרים? מה המגבלות שלה? איך אפשר לאזן בין הצורך לבטחון וליציבות לצורך בחופש ביטוי ובביקורת? כמו כל סטירה טובה, הרומן של ילון הוא, בסופו של דבר, טקסט רציני מאוד למרות קלילותו. אם הייתי מורה לספרות או לאזרחות הייתי נותנת לתלמידי לקרוא אותו כדי לדון איתם בשאלות שמאז ימי יוליוס קיסר ועד ימי טראמפ לא נס ליחן.

%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95

ילון חותם על ספרו בדוכן הוצאת “גרף” בשבוע הספר

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>