מחשבות על התערוכה במוזיאון המטרופוליטן
בימים אלה מוצגת במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק התערוכה “ירושלים 1000-1400; כל העמים תחת השמיים” (תרגום שלי). התערוכה יוצאת הדופן והיקרה זכתה כבר לפופולריות רבה בקרב המבקרים, וכן להתייחסויות ביקורתיות נרגזות מצד מבקרים בעלי אג’נדה ציונית, שטענו שחלקם של היהודים בעיר טושטש במתכוון. ויקטוריה גרדנר קואטס, בוול סטריט ג’ורנל, למשל, האשימה את אוצרות התערוכה בשכתוב ההסטוריה של ירושלים (9 באוקטובר 2016). היא פרסמה את מאמרה שלושה ימים לאחר ההחלטה השנויה במחלוקת של אונסק”ו לראות בכותל המערבי חלק ממתחם מסגד כיפת הסלע. לפני שאכתוב דברים לכאן ולכאן, חשוב לציין שמדובר בתערוכה מרתקת ושאפתנית. האוצרות מלאני הולקומב וברברה בוהם עמלו במשך שש שנים על איסוף המוצגים ממוזיאונים ברחבי העולם, והקונספט הוא ייחודי: לא תערוכה המוקדשת לאמן או לתנועה אמנותית, אלא תערוכה שסובבת סביב נושא, במקרה הזה עיר, ומציגה את הנושא דרך התוצרים האמנותיים שהעיר היא השראתם.
עד כאן טוב ויפה. למעשה, הבעיות הרבות שאני מוצאת בעיצוב התערוכה לא קשורות דווקא לתרעומת שעלתה מצד המבקרים האמורים. הבעיות קשורות לעובדה שירושלים, מקום טעון ביותר מבחינה גיאוגרפית, הסטורית ופוליטית, מוצגת בתוך טווח הסטורי מסוים, כלומר, השנים 1000-1400, כאילו היתה גוף שצף בתוך לימבו הסטורי ופוליטי. מילא אם זה היה המצב, אבל לא היה נסיון לתיחום הסטורי. אבל גם לתחם תקופה הסטורית, גם להתעלם במידה רבה ממשמעותה של תקופה זו, וגם לנסות להיות א-פוליטיים כביכול – זו כבר בעיה. במילים אחרות, אם תייר מארץ רחוקה שאין לו כל מידע בנושא יגיע לתערוכה הוא יבין ממנה שירושלים היא עיר חשובה, מעניינת ומורכבת, מרכזית לשלושת הדתות המונותאיסטיות, שבשנים האמורות חוותה פריחה מיוחדת והפכה מוקד השראה לאמנים ויוצרים. ברור שתיאור כזה הוא נאיבי ביותר ומחמיץ את העיקר. התקופה שהאוצרות בחרו להתמקד בה היא, כמובן, תקופת מסעי הצלב. ירושלים הפכה להיות מרכזית בדמיון המערבי בתקופה הזאת בגלל התופעה המוזרה וחסרת התקדים הזאת, שבה אנשים עזבו את ביתם ואת אדמתם כדי להילחם בארץ רחוקה למען מטרה רחוקה מאוד ממטרותיהם היומיומיות. הסיפור של ירושלים בתקופה האמורה הוא סיפורם של מסעי הצלב. ציון עובדה הסטורית זו- לא כחלק מתיאור כמה מוצגים אלא כמפתח להבנת התערוכה כולה- הוא הכרחי.
ספר תנ”ך מצויר מפאריס, 1244-1254, מתאר את שאול לוחם בעמלקים באמצעות דימויים של קרבות הצלבנים
העובדה שירושלים הופכת להיות מרכזית לאנשים שחיים בצפון אירופה, עד כדי כך שם מוכנים לעטות שריון וללכת להילחם לשחרור העיר היא לב הסיפור המרתק של העיר הזאת. אוצרות התערוכה הואשמו בנסיון לומר אמירה פוליטית, כביכול, בכך שהציגו את העיר כנחלת כל הדתות. רחוק מזה. האוצרות החמיצו הזדמנות לומר את האמירה הפוליטית החשובה באמת שאפשר לחלץ מהסיפור של ירושלים בתקופת מסעי הצלב. הן עברו ליד סיפור גדול, ופשוט התמקדו בהערות השוליים. כי מה היה שם, בעצם? ב 1096 קרא האפיפיור אורבנוס השני, מנהיג החלק המערבי של האימפריה הרומית לשעבר, למאמיניו לצאת למסע הצלב הראשון. הוא עשה זאת בעקבות קריאת המצוקה של קיסר ביזנטיון אלכסיוס קומננוס ששלט על החלק המזרחי של האימפריה הרומית לשעבר, החלק שבירתו היתה קונסטנטינופול. הקיסר היה במצוקה כיון שמוסלמים איימו להשתלט על הבירה. זה היה לב המאבק ועיקר ההקשר ההסטורי של התקופה: היתה זו תקופה של מאבק לחיים ולמות בין הנצרות, לבין האיסלם שנוצר במאה השביעית ומאז החל להפוך לכוח רציני ולאיים על ההגמוניה הנוצרית באירופה. לאפיפיור אורבנוס כבר היה תקדים הסטורי של הצלחה בבלימת ההתפשטות המוסלמית: באותה תקופה כבר החלה הרקונקיסטה בספרד, והנוצרים בחצי האי האיברי החלו לדחוק את המוסלמים בחזרה לאפריקה. לצד המאבק באיסלם קיוה אורבנוס לתת מענה לבעיות פנים אירופיות: הסדר הפיאודלי באירופה כבר התגבש, הפלישות הברבריות שככו, וכך נוצר מעמד של אבירים לוחמים שהיו מחוסרי תעסוקה והיוו איום על הסדר האזרחי ועל שלטון הכנסיה.
גודפרי מבולון ואנשיו יוצאים למסע הצלב הראשון, מתוך “מעשים שנעשו מעבר לים” פאריז, 1295-1300
את הנאום שנשא אורבנוס השני בועידת קלרמונט המפורסמת בשנת 1096 צריכים מחנכים נבונים ללמד בבתי הספר היום. ממש היום. בנאומו הסביר האפיפיור למאזיניו שהאיסלם מהווה איום קיומי על אירופה הנוצרית. הוא תיעל את תשומת הלב לנעשה בארץ הקודש, שהיתה אז תחת שלטון מוסלמי, ותיאר זוועות נוראות, שלא היו ולא נבראו, שביצעו, לכאורה, המוסלמים בנוצרים בארץ הקודש. למעשה, המוסלמים נקטו סובלנות דתית מופלגת יחסית לאותה תקופה בכל העמים שכבשו וכל ילד יהודי יודע כמה סובלנות דתית נקטו הצלבנים בדרכם לארץ הקודש. קהילות יהודיות שלמות הפכו לאבק תחת קלגסי המתכת של המאמינים שיצאו לשחרר את ארץ הקודש מעול ה”כופרים”. בקיצור, היתה זו מניפולציה דתית-פוליטית מבריקה מצד האפיפיור, ורק להט דתי בשילוב עם בורות של האבירים ושל המוני העם יכלו להביא לידי מהלך פוליטי כל כך מופרך, שבו שליטים מזהים מצוקות ולחצים, ופשוט אומרים להמוני העם ללכת לרדוף אחרי אויב מפוקפק בארץ רחוקה מאוד מאוד, במושגים של הימים ההם. לכל הפירכה ההסטורית הזאת אין כמעט זכר בתערוכה. התערוכה מתארת את ירושלים של ימי הביניים כעיר קוסמופוליטית, כ”בית ליותר תרבויות, דתות ושפות ממה שהיתה אי פעם בעבר”, לשון העלון של התערוכה.
תיבת נחושת עם תיאור הצליבה וישו על כסא המלכות, לימוז, 1180-90
ההחמצה השניה היא לא פחות מהותית: התערוכה מצביעה על העובדה שירושלים היתה מרכז חשוב לבני שלושת הדתות. היא מדלגת על הסדר ההסטורי שבו הפכה ירושלים קדושה לדתות אלה, אבל מה שחשוב יותר: היא לא נותנת דין וחשבון על המתח המרכזי ביותר שאותו היא מציגה: זהו המתח שבין הקדושה של המקום הספציפי, ההטענה העודפת של מקום מסוים בקדושה עילאית, לבין העובדה שהמקום הקדוש הופך למסמן-על בתרבות המערבית, ומשום כך – הוא הופך להיות סימן שמתגלגל עד אין סוף בשלושת הדתות, בלי כל קשר למקום הספציפי, הפיזי, ששימש מקור לכל היצירה העצומה הזאת. אומר זאת אחרת: ביהדות, כמו גם בדתות אחרות, יש מתח מתמיד בין הנטיה הפונדמנטליסטית, הנטיה לקבע את הקדושה בזמן ובמקום, לקשור אותה למקום אחד בלבד, ולגרום לזמן לעצור מלכת, על ידי יצירת מנהגים ומשמעויות שהם קשורי מקום ועל-זמניים. המאבק של נאמני הר הבית הוא דוגמה אחת קיצונית לפונדמנטליזם כזה. הנסיון של קבוצות יהודיות משיחיות להתכונן להקמת בית מקדש שלישי הוא דוגמה אחרת. בקוטב השני של אותו עימות מצויה ההבנה שהמשמעות של המקום הקדוש והמשמעות של הדת אינה חייבת להיקשר למקום מסוים. העובדה שהכותל הוא קדוש אינה הופכת את אבניו לעילת כל העילות, והעובדה שעל חורבות בית המקדש בנוי היום מסגד היא עובדה הסטורית שכדאי לקבלה, ולא לנסות למחוק אותה בשם איזו אמת הסטורית שאינה משתנה לעולם. כפי שאומר הסופר רובי נמדר, בקטע הוידאו היפה שמוצג בתערוכה: ירושלים בנויה סביב חסר, החסר של בית המקדש שחרב. אבל זה חסר שכל אדם בוגר חייב להשלים אתו, כי הבית הוא סמל השלמות הינקותית, ה-היות בבית בעולם שכל אדם חייב לוותר עליהם עם התבגרו. ההתבגרות היא גלות ממקום הזהות של אני ועצמי, אני וביתי, היא פרידה מה”ממשי” הלקניאני שאין בו חסר, ולכן הפרידה ממנו הכרחית.
הסופר רובי נמדר
העובדה שהדת בנויה על המתח שבין הקיבעון הפונדמנטליסטי לבין הפרשנות האינסופית של המדרש והדימוי האמנותי היא בדיוק התשתית של התערוכה הזאת: העובדה שעיר אחת הופכת מוקד קדושה ולהט דתי בלתי מתפשר עד כדי כך שאנשים מוכנים לעזוב את הכל ולמות בשבילה, ומצד שני, העובדה שהיא הופכת לדימוי, ושולחת בחזרה לתפוצה עוד ועוד גלים של השראה, של דימויים, של טקסטים, של פרשנויות ושל פרשנויות לפרשנויות. הדת היהודית האורתודוכסית נודעת בהכחשה ובהדחקה העיקשת של היסודות ההסטוריים, הפרשניים והמשתנים תדיר של הגרעין הדתי. החרדים לא יודו שהם, למעשה, שונים מאוד מהישראלים ומהיהודים ה”מקוריים”, אם אפשר בכלל לקרוא להם כך. תחת זאת, באמצעות הקדשות, חרמות והבדלות הם הופכים כל מה שהוא פרשנות הסטורית למעין אמת על-זמנית. ברור שמדובר באשליה. אבל היכולת להכיר בעובדה שזוהי אשליה היא בדיוק ההבדל שבין הפונדמנטליסט לאמן ולהוגה.
כרזת התערוכה בשערי מוזיאון המטרופוליטן