גבולות הכוח האימפריאלי; קריאה ברומן אימפריום מאת כריסטיאן קראכט
תרגום: חנן אלשטיין, הוצאה: עם עובד.
הערה: זוהי קריאה פרשנית של הספר. אם ברצונכם להימנע מספוילרים מומלץ לקרוא את הפיסקה הראשונה בלבד.
ברומן הגדול שלו “אורח נטה ללון” נותן עגנון סיפור נורא בפי אחת הדמויות: מעשה בחייל גרמני במלחמת העולם הראשונה, שרגליו קפאו בחפירות בחורף ואז פגע בו רימון והשחית את פניו. הרופא הצבאי המסור שטיפל בו נאלץ לכרות את רגליו, אבל ניסה ככל יכולתו לתקן את פניו והיה גאה מאוד בתוצאות עבודתו. משנאלצו לפנות את הפצועים מבית החולים שבשדה אל העיר הושיבו אותם בזהירות בקרון עם הוראות טיפול והאכלה. באמצע הדרך בא קצין גרמני, ביקש להתיישב בקרון, ומשנענה בשלילה השליך את הפצוע בכעס במקום שממה וציה והתיישב במקומו, כיאה לקצין בדרגתו. כאן ובמקומות אחרים ברומן עומד עגנון על השניות של התרבות הגרמנית המודרנית עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה: מצד אחד זוהי תרבות שמצטיינת בקידמה טכנולוגית, בפיתוחים ההחדשניים ביותר בתחום ייצור התרופות, בייצור תותבים לתפארת, בניתוחים פלסטיים לתיקון פניהם המרוסקות של פצועי ההפצצות, בטיפול בהלם קרב ועוד ועוד. מצד שני, זוהי תרבות אכזרית ומיליטריסטית, תאבת סדר וסוגדת לבירוקרטיה עד כדי אובדן אנושיות. הרומן של כריסטיאן קראכט, אימפריום, שראה אור במקור הגרמני ב 2012 שותף לניתוח הזה של התרבות הגרמנית. הוא מציב במרכזו גיבור שהחליט “לפרוש כליל לא רק מן המודרניות שהנצה בכל מקום ואתר, כי אם גם ממכלול הדברים שאנחנו… מכנים קידמה ומציינים במונח… ציוויליזציה” (57). הוא עולה על אוניה שמפליגה מנירנברג ומקווה להגיע למושבה הגרמנית בגינאה החדשה כדי לחיות חיים טהורים, מוסריים ונכונים יותר. הוא בז לצרכנות המוגזמת של החברה המודרנית, לגרגרנות, לקרניבוריות, ומציע במקום זה הסתפקות במועט, ויתור על בגדים וחשיפה מתמדת לאור השמש, כמו גם תזונה המבוססת על אגוזי קוקוס בלבד, אבל החזון הפציפיסטי שלו נתקל במציאות הגרמנית האימפריאלית. השאלה שקראכט מציג בספר היא, האם יש סיכוי לאוטופיה כזאת באיזשהו מקום בעולם, ואפילו יהיה המקום הנידח ביותר; האם יש סיכוי לאיזושהי אוטופיה להתקיים בעולם דיסטופי? האם יש סיכוי לחיים טהורים להתקיים באיזשהו מקום, ולו הנידח ביותר, בעולם המודרני הממוסחר והמזוהם? תוך כדי מעקב אחר המסע של הגיבור, אוגוסט אנגלהרט, מציע קראכט ניתוח של התרבות הגרמנית על כל חולשותיה, כמו גם דקונסטרוקציה של מושגי מפתח: דמוקרטיה לעומת דיקטטורה, כוח מוחלט לעומת חולשה מוחלטת וטוהר לעומת סיאוב.
הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של הנודיסט הטבעוני אוגוסט אנגלהרט, בן נירנברג, שעזב את מולדתו בסוף המאה ה 19 כדי להתיישב באי נידח באוקיינוס השקט הדרומי. הימים הם ימי השיא של האימפריאליזם הגרמני וגרמניה של ביסמרק שולטת בכמה מושבות באפריקה, וכן בצפון מזרח ניו גינאה ובקבוצות האיים הזעירים שמצפון לה. אנגלהרט מגיע לרבאול, בירתו של אי בחסות הפרוטקטורט הגרמני שמושלו, האהל (כל השמות זהים לשמות הדמויות ההסטוריות) שומר בו על הרוח הגרמנית של דיוק, נקיון וסדר הרחק מהמולדת. הוא קונה מטע עצי קוקוס על האי הסמוך קבקון מידיה של “המלכה אמה”, או בשמה המלא אמה פורסיית’, בעלת המטעים העשירה השולטת בסחר המטעים באיזור. קורותיו של אנגלהרדט על האי מתאפיינים בסממנים רובינזון-קרוזיים: יש לו עוזר ילידי נאמן שאינו עוזב אותו, הוא בונה בית תוך שימוש בלעדי בחלקים שונים של עץ הקוקוס והוא משתמש בכוח העבודה של הילידים שמפיקים שורה של מוצרים מאגוזי הקוקוס באי. העתיד נראה מבטיח. אבל ההרפתקה של אנגלהרט סורחת לבסוף. כבר בדרכו לאי ניצל שרלטן הודי את תמימותו כשהעמיד פנים שהוא עצמו קוקובור מושבע, רק כדי לגנוב את כספו לאחר מכן. השני מבין מעריציו הכוזבים של אנגלהרט מתגלה כהומוסקסואל שחושק בגופו העירום ואונס לאחר מכן את משרתו הנאמן. גופת האנס מתגלה לאחר מכן במטע הקוקוס כשגולגלתו מרוצצת, וברור שאנגלהרט הוא שנפטר ממנו תוך מציאת שימוש חדש, אידיאליסטי פחות, לאגוז האהוב עליו. חסיד נוסף שמצטרף אל אנגלהרט מהמניעים הנכונים, לפחות לכאורה, הוא פסנתרן שממש כמוהו מאס בציוויליזציה ובתחלואים שהיא מביאה. אבל כשהוא מנסה להפוך לדובר האידיאולוגי של תנועת הקוקובורים מתנער ממנו אנגלהרט באחת. לאורך שהותו באי הופך אלגלהרט אידיאליסט קיצוני יותר ויותר. הוא זונח את הטיפול בענייני מטעיו ושוקע בחובות. תת התזונה ממנה הוא סובל גורם לו לבסוף ליזון מהפרשות גופו ולאחר מכן מגופו עצמו ומגוף משרתו. הקוקובוריה (אכילת אגוזי קוקוס בלבד) פינתה את מקומה לאנתרופופגיה (אכילת גוף אדם).
כשראה הספר אור בגרמניה עורר סערה עוד לפני שהגיע לחנויות הספרים בעקבות מאמר קטלני במגאזין דר שפיגל פרי עטו של גיאורג דיאז. דיאז האשים את קראכט בחיבה לרעיונות ימניים ולפאשיזם הנאצי, ובכך שהוא “מוקסם מדיקטטורות מרושעות. הוא אף פעם לא מגלה מה עמדתו כלפיהן, אך הן תופסות מקום מרכזי יותר ויותר ביצירתו.” הוצאת הספרים קיפנהויאר & וויטש מיהרה להזים את הטענה שלקראכט חיבה לאידיאולוגיה הנאצית בידיעה שטענה כזאת, בשלב זה בהסטוריה הגרמנית, תסתום את הגולל על ספרו. מאמרי תגובה של עוד כמה סופרים חשובים שהפריכו את טענתו של דיאז רק תרמו תרומה נוספת לעלייה במכירות הספר. קראכט, השוייצרי במקור, נחשב לקול מבטיח בספרות הדוברת גרמנית עוד מאז צאת ספרו “ארץ פרומה” ב 1995, והמשך בצאת הרומן השני שלו, “1979” בשנת 2001. אבל העובדה שמבקר הדר שפיגל פירש את קראכט כאוהד הנאציזם, עם כל היותה פרשנות שגויה, אינה לגמרי מפתיעה. קראכט אינו סופר קל לקטלוג מבחינה אידיאולוגית או אישית. מאז נולד ב 1966 כבנו של נציג חברה גדולה שנדד עם משפחתו בעולם, לא גילה קראכט זיקה קבועה לאף אחד ממקומות מגוריו על פני הגלובוס. הרומן השלישי שלו, אימפריום, מציג גיבור מטורף ונלעג, ברומן שאף אחת מדמויותיו אינה מעוררת הזדהות מיוחדת, והעיקרון העיקרי המנחה את הסיפור ההסטורי למחצה הוא עיקרון הפסטיש. במילים אחרות, הרומן אינו רומן הסטורי, אלא חיקוי של רומן כזה. הוא מציע תיאור של האירועים בנימה שלעיתים גולשת במכוון לאנכרוניזם, ושחושפת את העובדה שהכותב הוא אדם שחי במאה ה 21. במהלך פסטישי מודע זורה קראכט בספר הערות של מספר כל יודע, המודע לעובדה שבאותן שנים שאנגלהרט מבצע את הניסוי האנושי שלו באי הזעיר קבקון, אנשים נוספים במקומות אחרים בעולם עושים מהלכים מקבילים לכאורה, או מקבילים חלקית לאלה של אנגלהרט. הידוע בהם הוא, אולי, הצמחוני המפורסם ביותר בעולם, אדולף היטלר.
לכאורה היטלר ואנגלהרט הם טיפוסים המייצגים את שני הקטבים ההפוכים של התרבות הגרמנית; הראשון מייצג את הרצחנות חסרת התקדים שנולדת מהזיווג הנורא של אכזריות, גזענות ושאיפה לסדר ולשיטתיות מופתיים. השני מייצג את השאיפה לטוהר מוחלט, לחיים שאין בהם פגיעה בטבע ושנמנעים לגמרי משימוש באלימות. העובדה ששני האישים אינם שונים כל כך מתבררת במהלך הרומן בכמה אופנים: ראשית, מתברר שהשאיפה הקיצונית לטוהר היא שאיפה חולנית בין אם היא מכוונת כלפי העצמי ובין אם היא מכוונת כלפי החברה. זוהי שאיפה שיש בה דחף אלים, אלא שבמקרה של תורת הגזע הדחף האלים מכוון כלפי הזולת בעוד שבמקרה של הקוקובוריזם – הדחף האלים מכוון בעיקר כלפי העצמי. כך, לא במקרה, מחנות הריכוז של הנאצים כופים אנשים לידי רזון קיצוני וקיום ללא מזון כמעט, בעוד שאנגלהרט, המביא את הדיאטה שלו לידי קיצוניות, מגיע לידי תת תזונה חמורה, נראה כמעט כשלד, ולבסוף אף ניזון מאברי גופו. שנית, השאיפה לטוהר מוחלט מביאה לידי היפוכו, כלומר לידי סיאוב וריקבון. כך קורה שאנגלהרדט, המתנגד למסחור של התזונה הטבעונית, משתף בעצמו פעולה עם המסחור הזה. הוא, המתנגד לאכזריות האנושית, משתף פעולה עם מנגנון השליטה הקולוניאליסטי, כיון שהוא עצמו מעסיק עובדים מקומיים ובלית ברירה משחית את הטבע במידה מסויימת, כיון שאין מפלט מחוליי הציביליזציה גם במקום הכי רחוק מהם לכאורה.
בסופו של דבר, מדגים הסיפור של אוגוסט אנגלהרדט את ההגיון של ג’ורגו’ אגמבן ב”הומו סאקר”: השלטון, כל שלטון – דמוקרטי או דיקטטורי – בנוי על הפרדוקס, שכדי להמשיך לשמור על החוק עליו להוציא לפועל מעשים לא חוקיים; כדי לשמור על חיי אדם (לפחות לכאורה) הוא מחזיק בסמכות ליטול חיי אדם. כך, כשאוגוסט אנגלהרדט הורג את האורח שאנס את משרתו – ריחו מתחיל להבאיש בעיני השלטון הקולוניאלי ברבאול. מאוחר יותר הוא הופך למטרד כאשר באופן מפתיע מאמציו המיסיונריים מתחילים לשאת פרי וכמה עשרות חסידים שוטים מגיעים מאירופה לרבאול על מנת לחיות לפי משנתו. החסידים השוטים רואים באנגלהארדט קדוש נערץ אך אינם מסוגלים לחשוב באופן מעשי על בניית חיים חדשים רחוק מארץ האם. הם סובלים מתת תזונה וממחלות ומפרים לגמרי את הסדר הקדוש של האי, שתחת הפרווקטורט הגרמני. מרגע זה הופך אנגלהרדט לאדם לא רצוי ומושל האי שולח מלח גרמני המפעיל במקום ספינת הובלה כדי להרוג אותו. המלח אינו מבצע את המשימה שלשמה נשלח, אבל אנגלהרדט הופך בכל מקרה להומו סאקר, או אדם שדמו מותר. המושג הלטיני מחזיר אותנו, מאידך, לשמו של הרומן, אימפריום, מונח שמשמעותו ברומא העתיקה היתה הזכות להשתמש בכוח, או הזכות לפקד על הצבא. במילים אחרות, נסיגתו של אלגלהארדט מהציוויליזציה המערבית נידונה לכישלון כיון שהוא עדיין בתחומי האימפריום שלו, וספק אם יש עדיין טריטוריה כלשהי שהיא מחוץ לאימפריום הזה. בסופו של דבר, הרומן של קראכט הוא רומן שהגיונו הוא פוקויאני (ואגמבן הוא, בין השאר ממשיך של פוקו) כיון שהוא טוען שאין סובייקט שנמצא מחוץ לפאן-אופטיקון של הכוח או של האימפריה.
ואולי יש לסובייקט מוצא מהאימפריאליזם המערבי? כי אנגלהרדט הבידיוני הרי נשאר בחיים בסופו של דבר גם אחרי מלחמת העולם השניה. אבל, בהתאם להגיון של הקפיטליזם המאוחר, הוא נשאר בחיים במחיר הפיכתו לספקטקל. ברוח “אמן התענית” של פרנץ קפקא, עוד אחד ממאורות הספרות הגרמנית שמאיר ברקע הרומן הזה, אנגלהרדט, הקשיש הצנום והעירום, הופך מושא התבוננות ושעשוע לתיירים ולחיילים שמגיעים לאי אחרי מלחמת העולם השניה. סיפורו הופך נושא לסרט הוליוודי, שמציג את כל הסיפור – מההתחלה.