פרופסור עומר ברטוב בשיחה עם פול הולדנגרבר בג’ואיש תיאולוג’יקל סמינרי
את לימודי הדוקטורט שלי התחלתי באוניברסיטת בפאלו, שמציעה לתלמידיה, בין השאר, ארכיון חשוב של מסמכים הקשורים לתרבות הפולנית. לא התפלאתי, לכן, כשבשבוע הראשון ללימודים פגשתי במשרדי החוג עמית ללימודי הדוקטורט שהזדהה כפולני. הוא התלונן בפני על כך שתלמידיו בקורס המבוא לכתיבה אקדמית לא מצליחים להבין את הצורה הדקדוקית המביעה מצב היפותטי, או, באנגלית, subjunctive mood. אני, מצדי, שלפתי לו מיד את שורשי הפולניים וסיפרתי בלי היסוס שאבי נולד בפולניה ונמלט משם ברגע האחרון לתוככי רוסיה, לפני הכיבוש של עיירתו בידי הגרמנים. כשניסה לחזור לעיירה אחרי המלחמה, הוא נתקל בגילויי אנטישמיות ברורים מצד האוכלוסיה המקומית וגילה שכל היהודים המקומיים הושמדו. הבחור לא אהב את ההשתמעות של הערתי ואמר משהו על כך שבזמן המלחמה כולם סבלו כאב ואובדן. בהיותי מהגרת ישראלית טריה מייד סימנתי אותו כאנטישמי וציינתי לעצמי שעדיף לשמור ממנו מרחק. ובקול רם אמרתי “ובכן, אם אבי היה נשאר בפולניה בזמן המלחמה ודאי היה נרצח. הרי לך מודוס דקדוקי היפותטי”, ועזבתי בכעס.
לפני כשבוע עבר בפרלמנט הפולני חוק האוסר לייחס לפולנים מעורבות בהשמדת היהודים. בשנים שעברו בין מפגשי עם הצעיר הפולני לבין חקיקת החוק כתבתי דוקטורט על שני סופרים, שאחד מהם, עגנון, מוצאו מעיירה שהיתה שייכת לפני מלחמת העולם השניה לפולין. במשך השנים של כתיבת הדוקטורט למדתי הרבה על המורכבות האתנית והתרבותית של איזור הגבול שנקרא לפני המלחמה קרסי, והתחלתי לחשוד שהעמדה שביטא הצעיר הפולני מאוניברסיטת בפאלו אינה ייחודית, אינה מקרית וודאי שאינה נובעת מאנטישמיות. לפני שבוע, כשנכחתי בראיון עם פרופסור עומר ברטוב לרגל פרסום ספרו החדש “אנטומיה של רצח עם” Anatomy of Genocide; the Life and Death of a Town Called Buczacz התגלתה תמונה מרתקת ומורכבת עוד יותר. בינתיים גם הספקתי לקרוא את הספר, ולהבין עד כמה הזכרון הקולקטיבי של השואה בישראל, בעיקר זה המועבר באמצעות מערכת החינוך, הוא פשטני ומגמתי. במקרה הטוב הוא מעניק לכל עם תפקיד ברור במשק ההשמדה: הגרמנים היו הרוצחים, הפולנים והאוקראינים היו המסייעים באופן אקטיבי או התומכים באופן פאסיבי, ושאר אומות העולם עמדו מנגד. במקרה הגרוע הוא מציב רוצחים נאצים מול קורבנות יהודים. אלא שהמצב באיזור הקרסי היה מורכב בהרבה, וספרו של ברטוב המתאר השמדת עם במצב של מורכבות אתנית משאיר את הקוראת עם תחושה ש”אנשים טובים עלולים להפוך בזמנים רעים לסייענים מועילים בפרוייקט רצח עם”, כפי שכותב המחבר. ואנשים טובים, כך לומדת הקוראת, יכולים להימצא בכל קבוצה אתנית ובכל לאום. למען הסר ספק, לא מדובר ברלטיביזם מוסרי. הטוב הוא טוב והרע הוא רע. גרמניה היתה אחראית על השמדת היהודים ולא פולניה, אבל בכל קבוצה אתנית היו אנשים שסייעו להשמדה וכאלה שחתרו תחתיה, וכל קבוצה ראתה את ההסטוריה של שנות המלחמה מהפרספקטיבה הצרה שלה. במילים אחרות, כפי שמציין ברטוב בסוף ספרו, כל קבוצה (כולל הגרמנים) תפסה את עצמה כקורבן העיקרי במלחמה הזאת, ואת הקבוצות האחרות כאשמות בסבלה.
את המחקר רחב ההקף על ההסטוריה של בוצ’ץ’ החל ברטוב, מומחה להסטוריה אירופית וללימודי גרמניה באוניברסיטת בראון, רוד איילנד, בעקבות שיחה עם אמו על חייה בבוצ’ץ’ לפני שעלתה לפלשתינה-א”י. זכרונות ילדותה המוקדמים, כשעוד גרה בכפר הסמוך, קוזמירז’ין, נקשרו באחוזת משפחת הגרף פוטוצקי, אותה ניהל סבה. ימיה של אמו, כילדה, לאחר שהמשפחה עברה לבוצ’ץ’, הותירו בה זכרונות טובים של שלוה יחסית ויחסי שכנות טובים. העובדה ששמואל יוסף עגנון, זוכה פרס נובל, כתב רבות על העיר בכל אחד מהרומנים שלו ובעיקר בקובץ שפורסם אחרי מותו, “עיר ומלואה”, הוסיפה הבט מעניין נוסף להבנת ההסטוריה של העיר. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני רב הקף, על עדויות ועל ראיונות שערך המחבר. הפסיפס האנושי המתגלה בספר מנפץ דעות קדומות, בועט בפרות קדושות ובעיקר מטריד מאוד. הוא גם מעורר את החשד ששוב, כמו במקרים רבים אחרים, מערך מחקרי שמשתמש בפרספקטיבה לאומית עשוי להוביל למסקנות פשטניות עד שגויות.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה קיבלה פולין עצמאות, ואוחדה מחדש אחרי שהיתה מחולקת שנים רבות בין שלוש מעצמות: האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה. היא קיבלה ריבונות על גליציה, האיזור בו שכנה בוצ’ץ’ וחוותה תקופה של תחיה לאומית תחילה כדמוקרטיה, ואחר כך תחת הנהגתו של הגנרל פילסודסקי. פולין שבין שתי מלחמות עולם התמודדה עם שאלת המיעוטים האתניים שאיימו על שאיפתה לאחדות לאומית. המיעוט האתני הגדול ביותר בתוכה היה המיעוט האוקראיני שהיווה 20% מהאוכלוסיה, ואחריו המיעוט היהודי שהיווה 10%. בבוצ’ץ’ היו היהודים המיעוט האתני הגדול ביותר והיוו מחצית מתושבי העיירה, ולצדם חי גם המיעוט האוקראיני. אוקראינה הפכה למדינה עצמאית בשנת 1918 אך נכבשה על ידי הצבא הפולני וסופחה לפולין זמן קצר אחר כך. במשך שנים רבות האוקראינים היו שרויים במאבק להשגת עצמאות לאומית אותה קיבלו לבסוף רק בשנת 1991. למרות שגם הפולנים וגם האוקראינים הם נוצרים, העובדה שהראשונים קתולים והאחרונים הם יוונים קתולים היתה סלע מחלוקת והוסיפה עוד עילה לשנאה הבין-אתנית. בין שתי קבוצות אלה חיו היהודים באיום מתמיד של אנטישמיות. ביטול הצמיתות בגליציה בראשית המאה העשרים הותיר את החקלאים הגויים ללא יכולת להתקיים מיבולי אדמתם, בעוד שהיהודים יכלו להפיק תועלת מהמצב. הם יצאו מהגיטאות העירוניים בהם היו מרוכזים ורכשו חוות מהצמיתים המשוחררים. המודרניזציה היטיבה עמם יותר מאשר עם החקלאים הנוצרים, כיון שהיו מורגלים במקצועות שאינם קשורים בעולם האגררי הישן. מלחמת העולם השניה מצאה את המיעוטים האתניים בגליציה במצב של ניתוק. יתר על כן, כל קבוצה ראתה בקבוצה השניה מכשול להשגת מטרותיה וגורם ביצירת מצב המצוקה שלה.
בוצ’ץ’, מראה כללי של הרובע ההסטורי
לתוך איזור רב אתני זה פלשו במלחמת העולם השניה שתי מעצמות: הרוסים והגרמנים. הרוסים כבשו את האיזור ב 1939. כיון שהיהודים והאוקראינים היו שרויים עד אותה שנה תחת שלטון פולני, השתמשו הסובייטים בשני המיעוטים האלה כדי להשית את שלטונם על האיזור, למורת רוחם של הפולנים. ב 1941 נסוגו הסובייטים מפני הכוחות הגרמניים. גם הפולנים וגם האוקראינים ראו בגרמנים אויבים ממעלה ראשונה. העובדה שהיהודים היו מטרת האיבה העיקרית של הגרמנים לא מנעה משתי הקבוצות האחרות לדאוג לעתידן. מאידך, הרוסים איימו גם הם על השאיפות הלאומיות של הפולנים והאוקראינים, והאידיאולוגיה הבולשביקית רק איימה עוד יותר על העמים שתחת הכיבוש הסובייטי. היהודים נחשדו תמיד בשיתוף פעולה עם הבולשביקים, ושתי הקבוצות האחרות שוסו זו בזו בשל הבדלים דתיים, שאיפות לאומיות ויחסם השונה לשני כוחות העל שפלשו לאיזור. האוקראינים, מצדם, רצו ליצור טריטוריה נקיה מקבוצות אתניות זרות כדי לכונן שוב את מדינתם העצמאית. הפולנים רצו גם הם לכונן מחדש את מדינתם העצמאית ונטרו לשתי הקבוצות האחרות כיון ששיתפו פעולה עם הרוסים בזמן הכיבוש הסובייטי. כפי שמציין ברטוב, האינטימיות של הקשר בין שכנים הפכה עם פרוץ המלחמה לאינטימיות של אלימות ואכזריות. לא אחת במהלך המלחמה רצח אדם את שכניו במו ידיו. הלקח הראשון שאפשר להפיק מהניתוח של ברטוב הוא שכל אדם יכול להפוך רוצח לעת מצוא; אין צורך אפילו באידיאולוגיה. מספיק שמערך הכוחות הבין-אתני והבין לאומי יגרום לו או לה להפיק רווח מרצח שכנו, או להציל את עצמו ואת משפחתו באמצעות שיתוף פעולה עם בעל הכוח.
כתוצאה ממערך הכוחות הדינאמי בשנות המלחמה בנתה כל קבוצה אתנית את הזכרון הקולקטיבי שלה סביב מאבקה במעצמות הפולשות ובעיקר בגרמנים. הפולנים, שהושפלו עד עפר בעצם הפלישה הגרמנית המהירה לרפובליקה הצעירה שלהם ספגו אבידות רבות בנפש הן מהגרמנים והן מהאוקראינים. האוקראינים ספגו גם הם אבידות הן במלחמתם בפולנים והן במאבקם בנאצים. ברטוב מציין כי מלחמת האזרחים בין הלאומנים האוקראינים ללאומנים הפולנים גבתה בין השנים 1943 ו 1945 את חייהם של כארבעים אלף פולנים וחמשת אלפים אוקראינים בגליציה המזרחית בלבד. באיזורי הקונפליקט כולם נהרגו במלחמת אזרחים זו כמאה אלף פולנים וכעשרים אלף אוקראינים. כל זה בנפרד לגמרי מהקורבנות שתבע המאבק הפולני והאוקראיני בנאצים; כאן הגיעו המספרים למיליונים. בו בזמן שימשו שני העמים כסייענים מכורח (גם אם לעיתים בשמחה רבה) במשימה הנאצית של השמדת היהודים. בראיונותיו עם עדים אוקראינים מגלה ברטוב את העיוורון הסיפטומטי של העדים, שהיו מרוכזים במאבק הלאומי שלהם: “מעולם לא הבנתי”, אומר לו עד אחד, “מדוע היהודים לא ברחו כשהנאצים הובילו אותם אל גיא ההריגה?” קשה להניח שהעד לא ידע שלאורך כל הדרך הציבו הנאצים משתפי פעולה אוקראינים חמושים שמנעו כל אפשרות של בריחה.
בית הקברות היהודי בבוצ’ץ’
עבור הקוראת היהודיה החלק הקשה ביותר בספר הוא זה העוסק בשיתוף הפעולה של יהודים עם הנאצים בתקוה להינצל, לזכות בנקודות זכות, להרויח זמן ובינתיים לאכול ולישון כמו בני אדם בזמנים נורמליים. נראטיב השואה בישראל לא מסתיר את העובדה שבכל גטו מינו הנאצים יודנראט, גם אם אינו מדגיש את הפרק הקשה הזה. ידוע גם שביודנראט היו לעיתים מנהיגים שניסו ככל יכולתם לצמצם את הנזק לקהילה ולהקל על כאבם של היהודים, ולעומתם היו מנהיגים שמראית העין של הכוח גרמה להם לעבור על דעתם, והם שיתפו פעולה עם הנאצים תוך חיקוי מנהגיהם הסדיסטיים של המפקדים הגרמנים. בהקשר זה זכורה, למשל, דמותו של הרמן דונביץ’ בספרו של אמיר גוטפרוינד “שואה שלנו”. בראיון עמו אמר גוטפרוינד שהדמות עצמה בדויה, אבל מבוססת על כמה דמויות שהיו. אבל בנוסף לדיון ביודנראט מוסיף ברטוב את תיאור המשטרה היהודית ordnungdienst)) שמינו הנאצים. אלה היו העוזרים הזוטרים, אלה שהיו צריכים לעמוד מסביב לבורות ההריגה עם גרזנים, ולהשגיח שאף אחד מבני קהילתם, לפעמים אפילו מבני משפחתם, לא יצליח לברוח. בשיא ההשמדה, נזכר אחד ממרואיניו של ברטוב, התרחשו סצינות קורעות לב שבהן נערים ששירתו במשטרה היהודית נאלצו להוביל את הוריהם אל הבור. המשא הנפשי הנורא היה נסבל כל עוד נראה שיש סיכוי למי שמשתף פעולה להישאר בחיים. אבל בהדרגה התברר לשוטרים היהודים שדבר לא יציל אותם מהגורל היהודי, ובשלב זה הצטרפו חלקם לפרטיזנים שפעלו ביערות. גם כאן, כמו במקרים אחרים, השטח האפור הוא ניכר: הפרטיזנים, אותם אנשים שהועלו על נס בנראטיב הציוני ובכל נראטיב לאומי אחר שקשור לשואה, היו לעיתים משתפי פעולה לשעבר. הנתונים המבלבלים, המפתיעים, קשורים גם לפעילותם של מי שאחרי המלחמה הוכרזו כחסידי אומות העולם, והיו כאלה גם בקרב הפולנים וגם בקרב האוקראינים. לצד איכרים שמכרו את המידע על היהודים המסתתרים באיזורם תמורת כסף היו גם אלה שהסתירו משפחה שלמה תוך סיכון חיים ממשי לעצמם ולמשפחתם שלהם.
היום התפרסם בעיתון “הארץ” מאמר של יולי תמיר על פגישתה עם הנשיא הפולני, לך קצ’ינסקי, בשנת 2008, בעת שכיהנה כשרת החינוך. הפגישה נערכה לבקשתו של הנשיא הפולני דאז, וסיבתה: רצונו של קצ’ינסקי להסיר את האשמה הסוחפת שמפנים הישראלים כלפי פולניה כאילו היתה שותפה לרצח היהודים. “את יודעת למה היו כל כך הרבה יהודים בפולין ערב המלחמה?” הוא שאל אותה. “כי הפולנים קיבלו את היהודים והעניקו להם זכויות שלא היו להם במדינות אחרות; היו ערים ועיירות בפולין שהיהודים היו בהן רוב; העם הפולני לא ראה ביהודים אויב; אני מתכוון להקים מוזיאון שיסקור את מאות השנים הללו — מאות שנים של חיים משותפים ובסופן מחנות ההשמדה. הסוף נורא אבל צריך לספר גם את סיפור החיים. אני לא מתכחש למה שקרה במחנות ההשמדה אבל צריך לזכור שאם הנאצים לא היו עולים לשלטון בגרמניה, לא היו מחנות השמדה בפולין. הפולנים מעולם לא שאפו להשמיד את היהודים”. בינתיים נהרג קצ’ינסקי בתאונת מטוס ב 2010. אבל נראה שלמרות שהשלטון בפולין התחלף כדאי לשקול את דבריו של הנשיא המנוח, בעיקר לאור המורכבות הגדולה ההולכת ונחשפת במחקרים מסוג זה שפרסם פרופסור עומר ברטוב.
