במיתולוגיה היונית פנדורה היא האישה הראשונה בעולם. לפי הסיודוס, זיאוס זעם על פרומתיאוס על שגנב את האש מהאולימפוס והעניקה לבני האדם. על כן ציוה על הפייסטוס ליצור אישה מאדמה וממים כדי לנקום בפרומיתיאוס ובבני האדם על הגניבה. דמותה של פנדורה קמה לתחיה בעזרתה של אתנה וכל האלים העניקו לה מתנות כדי שתהיה מפתה ומושלמת, ועל כן נקראה “פנ-דורה” או המחוננת בכל המעלות (המילה העברית, דורון, מקורה במילה היונית שפירושה מתנה). אתנה קישטה את גופה בשרשראות זהב ועיטרה את ראשה בפרחי אביב. לאחר מכן, זיאוס נתן בידה כד, ובו כל הרעות שבעולם, ושלח אותה אל בני האדם. פרומיתיאוס הזהיר את אחיו, אפימתיאוס, לבל יתפתה לקסמי האישה היפה. אבל אפימתיאוס התפתה ונשא אותה לאישה. בחיותם יחד פתחה פנדורה את הכד שקיבלה מזאוס, ופיזרה בעולם את כל הרעות שבו. רק התקוה נשארה בתיבה, ולא פרחה החוצה.
זהו, בתמצית, סיפורה של פנדורה. זהו סיפור תיאודיסי מטיבו, כלומר, סיפור שמנסה להסביר מדוע האל הוא טוב ומושלם אבל העולם שברא אינו כזה. הרבה חוליות בסיפור הזה אינן מפורשות וזכו לגרסאות ולפירושים שונים במשך השנים. האלמנט שהשתנה באופן הברור ביותר הוא אופי המיכל שקיבלה פנדורה. במקור זהו כד חרס גדול, מהסוג ששימש לאחסון יין. במאה ה 16 הוא הפך לקופסה, או תיבה, כנראה בגלל טעות כתיב או קרי של ארסמוס מרוטרדם. מדוע פתחה פנדורה את התיבה? האם עשתה זאת בגלל סקרנותה? זה לא נאמר בבירור במקורות, אבל רוב הכותבים מניחים שזו היתה הסיבה. האם פנדורה עצמה היתה רעה ומזיקה? או שהיתה תמימה ורק תכולת המיכל שבידה היתה מזיקה? האם העובדה שהתקוה נותרה בתיבה פירושה שאין תקוה בעולם עצמו? כלומר, האם יש בכך נחמה, או שפרט זה חותם את שרשרת האסונות שהביאה פנדורה באסון נוסף? העובדה שהמיכל שבידי פנדורה אמור להכיל בתוכו את כל הרעות החולות של העולם איתגר את הציירים לאורך ההסטוריה, לא כל שכן כשהמיכל הפך לקופסא: הם התלבטו בשאלה איך אפשר לתאר את שלל הצרות הצרורות, מואנשות בדמות אדם, כשכולן יוצאות מתוך מיכל אחד קטן? ואיך אפשר להסביר בצורה מוחשית את הסיבה לכך שהתקוה נשארה כלואה בתיבה? במשך הדורות התפתחה מסורת שמתארת את התקוה בדמות עורב; ציפור קטנה יחסית, שרגלה נתקעה בתיבה וכך נשארה שם (1).
סיפור פנדורה העסיק חוקרות ספרות פמיניסטיות ומעסיק גם אותי בגלל ההיבט המגדרי שלו: פנדורה מוצגת בסיפור באופן מיזוגיני, ומשקפת תפיסות מיזוגיניות של האישה לאורך ההסטוריה: היא ההתגלמות הראשונה של השניות הנשית במובנה הרע: כלפי חוץ היא יפה, מפתה ושובת לב, אבל בתוכה היא אם כל רע. הסקרנות שלה ממיטה אסון על העולם, בעוד שגניבת האש מתוארת כמעשה נאצל ואלטרואיסטי של הגיבור פרומיתיאוס. במחקרי עסקתי הרבה בנושא המחברות (וו שרוקה), כלומר, באופן שבו מומשג תהליך היצירה של האמן ובאופן שבו מתואר הקשר של האמן אל יצירתו. עסקתי בעיקר בהבט המגדרי של הנושא, כך שכשנתקלתי בסיפור פנדורה העסיקה אותי השאלה הבאה: למה לאורך ההסטוריה נתפס מעשה היצירה האמנותית והאינטלקטואלית כנחלתם של גברים, בעוד שהסקרנות, בעיקר במובנה החתרני, נתפסה כתכונה נשית מובהקת, וככזאת, כתכונה שלילית והרת אסון? אם הנשים הן הסקרניות הפרדיגמטיות, למה הן לא מביאות את התכונה הזאת (בייצוגים ההסטוריים שלהן, לא במציאות של המאה ה 21) לידי שימוש חיובי ויצירתי? אם הן כל כך סקרניות, למה הן לא אלו שכותבות את רוב המחקרים וממציאות את רוב ההמצאות? אם נשים סקרניות יותר מגברים, למה לאורך ההסטוריה לא נתפסה המחברות (וו שרוקה) הספרותית כעיסוק נשי? ובמקרה של פנדורה: למה האישה הפתיינית וממיטת האסון הזאת היא הסקרנית בהא הידיעה? ואם היא כזאת, למה היא מתפקדת כמושא להתבוננותם ותשוקתם של גברים? למה היא מומשגת כאובייקט האמנותי הראשון, ולא כאמנית היוצרת הראשונה?
פנדורה היא פרי ידיהם של האלים, והיא מגיעה אל העולם האנושי כשליחתם. ככזאת, ההבט החשוב ביותר של הופעתה הוא העובדה שהיא מקשרת בין האלוהות הטרנסצנדנטית לבין העולם האנושי. לפני שמגיעה פנדורה לעולם, זהו עולם גברי בלבד. כשפנדורה מגיעה אל העולם הגשמי היא מכניסה לתוכו את ההבדל המשמעותי הראשון (במונחיו של דרידה: ההוודל) – ההבדל המיני. הגברים המתבוננים בפנדורה, הארטיפקט הראשון בעולם, חווים, על פי הסיודוס, תחושה של פליאה, וכך הופכים מודעים לעצמם, לקיומם. הרגע המכונן הזה הוא רגע של אובדן התמימות הראשיתית, אובדן גן העדן של חוסר הדעת, ממש כמו הרגע בו גורשו אדם וחוה מגן העדן. פנדורה, כארטיפקט, כלומר כמי שנוצרה בידי האלים והובאה אל העולם “מבחוץ” מערערת את התחושה המובנת מאליה של הקיום בעולם שיש לגברים. הם ה”ילידים” בעולם; הקשר שלהם לעולם הוא טבעי, מובן מאליו ובלתי מתווך, אבל כשהם מתבוננים בפנדורה, הם מסוגלים להתבונן באופן הקיום שלהם, ובעצם ההתבוננות מתבטלת הממילאיות של קיומם. פנדורה היא לא רק האישה הראשונה, בהיותה שונה משאר בני האדם שחיו עד אותו רגע בעולם היא מביאה עמה גם את התשוקה, הארוטיקה, המיניות, ויתר על כן – היא הופכת את המושגים האלה לנשיים. כלומר, המיניות מזוהה בסיפור הזה עם האישה, ולא עם שני המינים. הגבר הוא מעין ברירת מחדל בעוד שהאישה היא הנבדלת ממנו, ובכך היא הופכת לאובייקט התשוקה המינית שלו ולא להפך. הבט משמעותי נוסף של הופעתה בעולם הוא הויזואליות שלה: הגברים המביטים בפנדורה ומשתוקקים אליה מכוננים גם את האישה וגם את הארוטיקה האנושית כמושתתות בראש ובראשונה על הראיה ועל המבט (2).
הדמיון בין הסיפור הזה לסיפור הבריאה המקראי הוא רב וההשוואה ביניהם מרתקת: גם בסיפור הבריאה המקראי האדם ממין זכר הוא היצור האנושי הראשון והאישה היא ה”נגזרת” שלו, למרות שבמקרא שניהם יצירי אותו עולם. גם בסיפור המקראי האישה, בעצם היותה היצור האנושי השני שנברא, היא נשאית ההבדל המיני והמיניות ולא הגבר. והעיקר: גם בסיפור המקראי האישה היא זאת שמביאה אסון על האנושות בגלל סקרנותה. בעוד שבסיפור פנדורה הסקרנות אינה מודגשת ואינה מגונה באופן מפורש, במקרא היא מוצגת לא רק כשלילית, אלא כמרידה נגד צו האל. כלומר, הרצון של האישה לידע הוא לא רק רע, הוא גם אסור. בשני המקרים רכישת הידע מביאה למודעות עצמית ומתקשרת למיניות ובשני המקרים המודעות הזאת היא העילה לאובדן התום ולאובדן גן העדן.
לאחר סיומו של סיפור הבריאה, ההסטוריה האנושית היא הסטוריה של יצירות נגזרות בלבד, כלומר, מעתה והלאה אף יצירה אינה בריאה של ממש. תפיסת המחברות הדתית המערבית אינה מעניקה לבני האדם את היכולת ליצור יש מאין. מכאן שכל יצירה אנושית היא למעשה תיווך של יכולת הבריאה האלוהית, אותה בריאה שיצרה את פנדורה ושלחה אותה לעולם האנושי כשליחה נושאת רע; בגירסת המיתולוגיה היונית, לאחר שפנדורה נשלחה לעולם בני האדם ונישאה לאפימתיאוס היא ילדה, לפי אחת הגרסאות את פיריה. פיריה נישאה לדיוקליון, השניים שרדו את המבול והביאו את המין האנושי לעולם. המין האנושי, אם כן, הוא תולדה נגזרת של הבריאה האלוהית. מבחינה אמנותית, השאלה היא מה הוא דינן של יצירות אמנות אנושיות בתקופה שלאחר ה”ירידה” מגן העדן של מעלה. כלומר, איך אפשר יהיה לתאר את היצירה האנושית באופן שלא יעניק ליוצר יכולות אלוהיות שאין לו.
בתשובה לדילמה הזאת התפתחו בתרבות המערב בעת העתיקה ובימי הביניים שתי תפיסות מחברות (authorship): התפיסה המימטית-החקיינית, והתפיסה ההשראתית. התפיסה המימטית רואה בכל כתיבה אמנותית שאינה העתקה מדוייקת של כתבי הקודש חיקוי של מודלים קודמים, פרשנות שלהם, הרחבה שלהם וכו’. ביהדות, למשל, כל מה שנכתב אחרי מתן התורה בהר סיני נחשב רק הרחבה ופיתוח של הכתוב, חיקוי שלו, פרשנות שלו ותו לא. כמובן שתפיסה זו היתה צריכה למצוא דרכים להתמודד עם הפרדוכס של היצירה האנושית ולהסביר כיצד כל מילה שלא נכתבה בתורה מחייבת התייחסות למרות שאינה חלק מתורה מסיני. התפיסה ההשראתית, מקורה ברעיון המוזה בתרבות היונית. לפי תפיסה זו, המוזה מעבירה את ההשראה האלוהית לאמן, שהוא עצמו אינו אלא דובר או נציג (אווטר) של האלוהי. בשתי התפיסות אין לאמן יכולת יצירה יש מאין. בגלל סיבות חברתיות, הרוב המוחלט של היוצרים היו גברים, אבל עקרונית הכלי להעברת ההשראה האלוהית יכול להיות נשי, כמו במקרה של נשים נביאות ונשים משוררות (למיטב ידיעתי קשה למצוא כותבות אפוסים ומחזות בעת העתיקה ובימי הביניים). זוהי הגישה הדתית ביחס להשראה ויצירה (3). לגבי הסקרנות האנושית הגישה מעט יותר אמביוולנטית: מצד אחד הידע המוחלט הוא נחלתו של אלוהים בלבד. מצד שני, בימי הביניים יש פרשנים שמהדהדים את מה שנאמר כבר בסיפור המקראי בבראשית: כדי לדעת להבחין בין טוב לרע דרושה מידה מסויימת של ידע והבנה. עם זאת, הגישה הכללית היא, “במופלא ממך אל תחקור”. לכן הסקרנות, כמו גם התשוקה והמיניות מושלכות על האישה כאם כל חטאת, בעוד שהגבר היוצר מתואר כמי שמחקה את כתבי הקודש או מושפע מהמוזות, שהן עצמן, כמובן –נשיות.
המפנה המכריע בתפיסת המחברות במערב התרחש בתקופת הרומנטיקה. בתקופה זו התפתח רעיון המחברות החילוני המודרני המהווה בסיס לתפיסות המחברות במערב עד היום. תפיסת המחברות הרומנטית היא נועזת ופורצת דרך כיון שלראשונה נתפסת המחברות כתכונה אנושית ולא אלוהית. כלומר, מקור ההשראה אינו חיצוני, אינו דברור של המוזה האלוהית, אלא הוא מצוי בנפש האמן עצמו, ההופך לאלוהים בזעיר אנפין: הוא בורא את היצירה מתוכו ומחקה בכך את מעשה הבריאה עצמו (4). בתפיסה הרומנטית העט מקבל מימדים פאליים, גבריים: המחברות נתפסת במונחים של בעלות על הטקסט, אבהות על הטקסט, הולדה גברית שלו. ואכן, מושג ההולדה הגברית התפתח בתקופת הרומנטיקה כיון שמטאפורת ההולדה היא המתאימה מכל לתיאור יצירה אנושית יש-מאין. העובדה שלידה ביולוגית היא נחלתה הבלעדית של האישה לא הפריעה למסורת הרומנטית לדבר על הולדה במונחים מטאפוריים. דווקא כאשר נעשה שימוש במונחים מעולם הביולוגיה הנשית – הורחקה האישה ממעשה היצירה עצמו הרחקה עקרונית על ידי ההבחנה בין לידה להולדה, בין לידת הבשר ללידת הרוח. עולם היצירה נתפס כעולם שבו יוצרים גברים מושפעים זה מזה, מורדים זה במורשתו של קודמו (הרולד בלום) בעוד שהנשים הן הקוראות, הן הטקסט, הן האובייקט האסתטי, אבל אין להן גישה למעשה היצירה שנתפס כאקט פאלי. בתפיסה הזאת גם אם האישה היא סקרנית, ייחודית, יוצאת דופן, יצירתית – אין לה אפשרות ליצירה עצמאית אלא בשולי החברה, תוך נידוי וויתור על לידה ומשפחה, ובמקרים רבים גם תוך ויתור על שפיותה. היא, כפי שהגדירו גילברט וגובאר, “המשוגעת בעליית הגג” (אם כי הן התייחסו באופן ספציפי ליוצרות במאה ה 19).
האם כל זה אומר שאין מודלים של מחברות נשית? המיתולוגיה היונית מציעה מודל מחברות נשי שנסב סביב רעיון האריגה, ואכן, לפי הסיפור המיתולוגי פנדורה קיבלה גם את היכולת הזאת במתנה מהאלים. מודל הטקסט כמארג טבוע בשפה עצמה: המילה ‘טקסט’ והמילה ‘טקסטיל’ נוצרו מאותו שורש. גם בעברית, המילה ‘בדיון’, או ‘סיפורי בדים’, משתמשת במטאפורת הבד כדי לתאר את מעשה הסיפור. באפוסים היווניים אנו פוגשים את פנלופי, האורגת ופורמת את אריגה כשהיא ממתינה לשובו של אודיסיאוס, את הלן מטרויה, האורגת בחדרה כשמלחמת טרויה שפרצה בגינה משתוללת בחוץ, את פנדורה, את פילומלה ועוד. בניגוד למחברות הגברית שבה מומשג הטקסט כפרי המחשבה, בדימוי האריגה הטקסט מומשג כחומרי, גופני ונושא את סימני הגוף בתוכו. האורגות המיתולוגיות מתוארות כשנשים שמשקעות את מצוקתן, את געגועיהן ובעיקר את קינתן על יקיריהן המתים במלאכת האריגה. הטקסט הנשי הפרדיגמטי במיתולוגיה היונית הוא הקינה על המתים. הוא נחשב נשי כיון שהאידיאל הגברי במיתולוגיה היונית הוא אידיאל של ריחוק רגשי שאינו מאפשר להזיל דמעה ולהפגין מעורבות רגשית. לכן האורגת, היושבת בחדרה, באינטימיות של ביתה, משקעת את כאבה במעשה האריגה בעודה מבכה את מות אהובה. מעשה היצירה הזה אינו נובע, אם כן, מתוך השראה או מתוך סקרנות אינטלקטואלית. הוא נובע ישירות מהגוף, מהלב, מחיי הרגש, ועובר אל הטקסט-הטקסטיל, כשדמעות האורגת ספוגות בו (5).
איך אפשר לתפוס ולהמשיג מחברות נשית במאה ה 21 לאור המודלים האלה? כמו בדילמות פמיניסטיות רבות השאלה היא, האם רצוי לאישה להידמות לגבר, כלומר, במקרה הזה לאחוז בעט הפאלי ולטעון לבעלות או אבהות על הטקסט, או שאולי כדאי לה לדבוק במודל המחברות הנשית ולארוג את סיפוריה בחדרי חדרים. המודל הגברי אינו רק פאלי, הוא גם מניח יצירה בתחום הציבורי, בעוד שמודל היצירה הנשית מתאר את היצירה כנעשית בתחום הביתי, הפרטי. במהלך הדורות תואר מעשה הסיפור הנשי לא רק כאריגה אלא גם כהעברה של סיפורים בעל פה, בניגוד למודל הגברי שמושתת על הכתב. מה יהיה, אם כן, גורלה של הכתיבה הנשית בעידן שבו הפרטי הופך לציבורי, בעידן שבו כיכר העיר עוברת במידה רבה לנחלת המדיה הוירטואלית? בקריאה שלי את דמותה של פנדורה הייתי רוצה להוסיף לה מימד אוטופי שיאפשר לה להנות מכל העולמות. בדמיוני היא פותחת את התיבה ומפיצה בעולם את הדעת ואת התקוה, ואז מוצאת בתחתית התיבה שלה גם את העט שבאמצעותה תוכל לספר עליהן ולהפיצן בעולם.
שירלי חדה וממצה כרגיל.